היה לה קטע של ללכת למגידי עתידות.
רצתה שיגידו לה .

בקי טארטה לה ואמרה שהיא תכיר מישהו שאיבד אח במלחמה ותהיה שם
אהבה גדולה.
חשבה על כל מכריה ולא היה בהם אחד שאחיו נפל במלחמה.

ואז אמר לה שהוא רוצה לשוחח איתה.
איש משפחה.  
כשעמד לצאת הניח את ידו על הידית ואמר: " בזמן האחרון, מאז
שאחי נהרג במבצע, אני חושב על לעזוב את שרקה ולעבור לגור
איתך."

זה היה די מוזר בעיניה, אפשר משום שמעולם לא חרגו מיחסי עבודה
ואפשר משום המשפחתיות המופלאה שהיא הדביקה לו ואפשר משום שאחיו
מת במלחמה.
כשיצא היתה מאוהבת. כמו שהיתה בכל פעם שחשבה שמישהו רוצה
אותה.

ויום אחד בא .היה .סיפר שנרגש ולליבו היה מעט חשש.
"היה לי התקף " אמר "אפשר שאצטרך להינתח".

ריח המחלה עלה בה. נדחתה למקום אחר.
"צריך להיפטר" אמרה.
"להיפטר ממנו ,מהר."

לא ידעה איך וכיצד. אבל הציעה שלא ימהר.
עוד באותו יום צלצל. "אני בהדסה" אמר, "מרוב ההתרגשות".

"אתה חייב לחזור הביתה" אמרה " לטובתך, לבריאותך".
" אני חייבת להיפטר ממנו" אמרה, "שלא ימות לי במיטה."

"אני אוהב אותך" קרא.
" ואני אותך.אבל אתה חייב לשוב לאשתך".
"אני כמובן אהיה מאד עצובה", [מה זה צבועה...]

לא ראתה אותו עוד.
פגשה את אשתו ימים רבים.
כבר ידעה שעת מותו מן העיתונים.

"איזה בעל מסור היה" אמרה לאשתו הבוכה.