צלצול הטלפון תפס את דן מביא ביד.
"הלו", אמר לשפורפרת כשהזין שלו עומד לרווחה.
"אפשר לדבר עם אחד ההורים?", שאל קול נשי. דן דמיין את הדוברת
כאישה זקנה מהסוג השנוא עליו ביותר. מין קול מורתי כזה.
מדוע ביקשה את ההורים? האם קולי ילדותי מדי לטעמה?
דן היה בן 25 וגר לבד. "ההורים שלי מתו", אמר וניתק.
דן שיקר. הוריו היו חיים והתגוררו ברמת גן. אך לא הרגיש צורך
לשוחח עם הקול הסמכותי מדי בטלפון, במיוחד לא בזמן כזה.
הוא המשיך בפעולה שהטלפון קטע.
צלצול נוסף הסיח את דעתו. האם נגזר עלי כאב ביצים? חשב לעצמו.
"גברת", צעק לתוך השפורפרת, "אמרתי לך שההורים שלי מתו".
"דן?", שאל קול אחר. קול שאותו זיהה דן. קולה של אמא.
"הו, אמא שלום", אמר בבושה, "אני מצטער, הטרידו אותי בטלפון".
דן הרגיש מוזר לדבר עם אימו עם זיקפה.
"יש לי בשורות לא נעימות", אמרה אמא, "אביך בבית חולים".
"מה קרה?", שאל דן בקול מודאג. הזין שלו התכווץ.
"הוא הרגיש לא טוב בלילה. עדיין לא יודעים מה קרה. הוא עכשיו
בבדיקות."
דן הרים את מכנסיו. "את מדברת מבית החולים עכשיו?", שאל.
"כן", ענתה אימו, "וכדאי שתגיע לפה גם אתה".

כשעה לאחר מכן ישב דן בחדר ההמתנה עם אימו. רופא קירח ניגש
אליהם בפנים לא חביבות במיוחד. "אני מצטער", אמר, "ניסינו מה
שיכולנו". אימו של דן פרצה מייד בבכי.
"איבדנו אותו", המשיך הרופא.
"מה בדיוק קרה?", שאל דן.
"בזמן הבדיקות מצבו של אביך התדרדר. ליבו הפסיק לפעום. ביצענו
פעולות החייאה במשך מספר דקות אך דבר לא עזר."

למרות ששלט גדול הורה שהעישון אסור, דן הצית סיגריה.
"בן 53", בכתה אמא, "כל כך צעיר".
דן שמע מרחוק רעש בלתי מוסבר. הוא הביט באימו.
"איך דבר כזה קורה?", קראה.
הרעש התגבר. קולות של צעדים מהירים. ריצה אפילו.
"חיים של משפחה שלמה נהרסים ביום אחד".
דן ראה מזוית עינו דמות רצה.
"אני לא מבינה", התייפחה אמא ולגמה מכוס המיים שהחזיקה.
הדמות התקרבה במהירות. היה זה גבר לבוש מדים ירוקים.
"אמא", אמר דן, "אני יודע שזה קפץ עלינו בהפתעה גמורה,"
הגבר הרץ התקרב עוד ועוד ולדן נדמה היה שהוא מביט לתוך עיניו.
"אבל חייבים להיות חזקים", דן הבחין בסכין שלופה בידו של הגבר
הרץ, "ונוכל ביחד", הגבר הרץ היה ממש קרוב, "להתגבר", הגבר בעל
המדים הירוקים הגיע למרחק של חצי מטר מדן, "על הכל."
הסכין ננעצה בחזהו של דן. הדוקר המשיך בריצתו.