חלקי גופות של ילדים קטנים שלא יודעים במה חטאו מפוזרים לכל
עבר... נעליים, ילקוטים, בגדים ודם ששוטף את הכל נראים בשטח
זרוקים ליד האוטובוס שמתפורר בין כל השברים והרסיסים, עומד על
הכביש ומסמל את החורבן שזה עתה קרה...
אישה זועקת לכל עבר, מתפללת לשלום בנה שרק רצה להגיע ללימודים,
היה ונעלם בין רגע... השוטרים מנסים להרגיע, אבל האישה זה עתה
איבדה את כל עולמה ולא יודעת איך לעכל את המאורע הנורא מכל.
בין כל האבק והחול, האמבולנסים מנסים לפלס דרכם לבית החולים שם
נותר רק להחזיק אצבעות ולקוות לטוב... ובינתיים על הרצפה ליד
האוטובוס שכולו מפוחם זרוקים אנשים שמצוקתם כל כך ברורה,
זועקים לאלוהים ושואלים למה... והערבים מסתכלים בטלויזיה,
רואים בשידור חי את הסבל והתסכול בכל הערוצים, שמחים וצוהלים,
חוגגים על מותם של חפים מפשע, שרק רצו לנשום את האויר ולחיות
את הרגע שנעלם לו כאילו לא היה מעולם.
הטלויזיה חושפת ופוגעת, מראה את מה שלא צריך לראות... מראה
לעולם כמה שרע פה לחיות! מלחמה אכזרית, ולהם אין גבולות הרי
מחכות שם בגן עדן 72 בתולות...!!! ועל זה חבל לוותר מה לא?!
חשיבה כל כך ילדותית ושגויה ואת דרכם לשנות זאת בעיה, שטיפת
מוח כך זה נקרא...
מצד אחד רבים על שטח, מצד שני משלמים בחיים... למה הכול כל כך
קשה בחיים? חייב להיות פיתרון שיחזיר לנו את הביטחון ואת
התקווה שלחיות כאן אפשר גם בלי להיפצע או למות!
בבית החולים מדווחים על הפצועים, מתוכם יש גם כמה הרוגים, כן
אלה רק ילדים!!! הרופא ניגש להורים, לא יודע בדיוק מה ואיך
אומרים כשהילד כבר לא בין החיים...
אסון רודף אסון ואת הסוף באופק ממש לא רואים, לישון אי אפשר
כמו שצריך כשפחד מחלחל בנו ככה מבפנים, אמנם זה כבר נהיה
הרגל...
מכל עבר רואים אנשים מפוחדים שלא יודעים איך יסתיים היום ואם
הם יהיו בסופו בין החיים...
נותר רק לקוול ולאחל שהעתיד יהיה שונה, אולי זה כן ישתנה ורק
ניזכר ונבכה על אלה שהפסידו בקרב והלכו לעולמם הרבה לפני
שעתם...
יהי זכרם ברוך.