אני יושבת מול הקומפיוטי-פק, כותבת בשיא המהירות.
נגמר הקפה, למרות שזו האבקה החדשה שאמורה להספיק לשבוע, וגם
הסיגריות כבר מתחילות להתפוגג.
"עוד שעתיים וחמישים דקות", מודיע הקומפיוטי.
"אוי נו באמת! תסתום כבר!" אני צועקת עליו, למרות שאני יודעת
שהוא מבין רק אוקראינית.
אני כ"כ מתגעגעת למחשבים הישנים של שנות האלפיים, שהיה להם
עכבר ולא משטח אופטי, שלא ידעו לדבר ולענות, ובטח שלא לקלל
אותי ב-72 שפות שונות (חוץ מעברית) בכל פעם שלחצתי חזק מדי או
כשניתקתי את זרם החשמל.
הטלפון-הרב-קווי צלצל והודיע לי שהעורך על הקו.
"כן אלכס", עניתי בשיא המהירות, מנסה לשמור על קול יציב.
"הלו! מותק! מה קורה? את יודעת מתי הדד ליין? שעתיים וחצי
בדיוק! עוד שעתיים ושלושים ואחת דקות, אם הכתבה הארורה הזאת לא
תהיה על הדסק-טופ שלי, תהבהב לך מעטפה שחורה! תפנימי!"
וניתק.
נשארתי עם האוזניה ביד, נושכת את השפה התחתונה.
אף פעם לא סבלתי את העורך הזה. לעזאזל.

"עוד שעה וארבע דקות", הקומפיוטי צווח שוב.
הפעם כבר איבדתי שליטה וצעקתי עליו את הקללה היחידה שאני יודעת
באוקראינית.
ורק אחרי שניה בדיוק הבנתי איזו טעות איומה עשיתי.
הקומפיוטי כיבה את עצמו, ואני התחננתי למחילה, והבטחתי לו עוד
הארד דיסק.
"אני אפילו מוכנה לתת לך לבחור את הצבע של המסך!" צעקתי אליו,
קורסת לרצפות הזוהרות החדשות שבחרתי.
ואז הוא נדלק. "תודה תודה תודה!" נישקתי את המסך, וחזרתי
לכתוב, מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה אני אתאפק ואשתלט על עצמי.

שמעתי את הצעדים במדרגות, ולפי הקצב, כבר ידעתי מה עומד
לקרות.
מיואשת לגמרי, הוצאתי סיגריה, לחצתי על הכפתור האדום ושאפתי אל
ראותי מלוא העשן, הרפואי כמובן.
כבר 9 שנים שלא מייצרים את הסיגריות מהסוג הישן, שמדליקים
בעזרת אש, שממולאות בטבק טהור.
הדלת נפתחה בחוזקה, והספקתי רק לראות את הכתם הכחול רץ ועובר
דרכי, הישר לארון הגדול שמאחורי שולחן העבודה.
"שונאת את הטרולים האלה... שונאת!" מלמלתי לעצמי בזמן שניסיתי
להוריד את הצבע הכחול שנשאר לי על החולצה.

"נו, תצא", אני קוראת לעבר הטרול הכחול שבארון בזמן שאני
מקלידה את פסקת הסיום של הכתבה.
20 דקות לפני הזמן.
קמתי ופתחתי את דלת הארון. "אני לא אזוז מפה עד שתצא", מנסה
להפחיד. לא ממש מצליחה.
הוא עדיין בפנים. "אני עדיין פה", אני אומרת, ומתחילה לאבד את
הסבלנות.
"צא כבר! מה לא ברור?! אתה בארון שלי! צא! קדימה!" אני צועקת
על הארון ומנסה לתפוס את הטרול הארור.
"אל תגעי בי! טיפשה! את מורידה לי את הצבע!" הוא יוצא מהארון,
מנסה למרוח את שאריות הצבע בצורה אחידה על בטנו.

התיישבתי מולו על הכיסא, מחזיקה סיגריה ומביטה אליו ברוב
חשיבות. הוא מוכר לי מאיפשהו,
אבל אני לא מצליחה להיזכר מאיפה.
כבר קרה לי שטרולים התפרצו לביתי והתחבאו ימים שלמים, אבל הם
תמיד היו ירקרקים ואף פעם לא השאירו אחריהם לכלוך. מסכן, אולי
הוא חולה.
"כן? למה אתה כאן?" שאלתי בנימוס.
הוא מסתכל אליי, מסתכל על הקומפיוטי, מורה לקומפיוטי לשלוח את
הכתבה ומנתק לו את זרם החשמל.
אכזרי משהו. אני יושבת, ומחכה למטר הקללות מצד הקומפיוטי.
שקט. הוא לא קילל. שומדבר. נאדה. אפילו לא באוקראינית!
הטרול מחייך בעונג. הוא בטח כ"כ מרוצה מעצמו שעוד שניה הוא
הופך לטרול כחול זוהר.
הוא לא חולה. ובטח שלא מסכן, הרהרתי לעצמי.
"מה אתה רוצה?" שאלתי, לא נחמדה יותר, וגם לא נימוסית.
"את זה!" הוא אמר, והצביע על ראשי.
"מה???" שאלתי, באמת לא מבינה.
"לא את השכל שלך!" הוא נפנף בידיו בפראות ותסכול, מתוסכל מחוסר
הבנתי.
"את החלומות שלך, את ההמצאה, את הדמיון!" הוא אמר, עושה צעד
לכיווני.
"אתה לא שפוי. פשוט לא שפוי", לחשתי, נצמדת לכיסא.
"למה?" הוא תמה, "זה לטובתך".
כמעט התפחלצתי במקומי. "לטובתי?!" צעקתי. מדגישה כל הברה
והברה.
"אני כותבת, אני יוצרת! הדמיון שלי הוא הפרנסה שלי", לא יודעת
אם לצחוק או לבכות.
"אבל הדמיון שלך הוא גם תחילתו של הסוף - גם שלך."
הרוגע שנבע מקולו הקפיא אותי.
הוא הושיב אותי על הכיסא ונעמד על שולחן הכתיבה, רומס ברגליו
את הסיגריה האחרונה.
"אם אתם, האנושיים, לא הייתם ממציאים את כל ההמצאות המטופשות
שלכם, רק כדי להקל על חייכם, הייתם יכולים להיות יצורים
חופשיים! נאורים! עצמאיים!" הוא קרא, כל כולו רועד מהתרגשות.
"רגע רגע," הזדקפתי, מתחילה להבין, ובה בעת חשה מטופשת על כך
שאני באמת מקשיבה לצרור השטויות שאיזה טרול כחול צועק.
"אתה מנסה להגיד לי, שאני אשמה בהרס העולם?" שאלתי בשיא
הרצינות, אך לא יכולתי לעצור את החיוך מלהתפשט על פניי.
"לא רק את, אבל גם את", הוא אמר, וללא הקדמות נוספות הוא התחיל
לדבר.
הוא דיבר על הרג ההמונים שהיה לפני 60 שנה, כאשר שני מדענים
ניסו להוכיח את תקינותה של קרן לייזר עוצמתית שהמציאו, על
ההשתלטות של המחשב המדבר הראשון על חיל האוויר של ארצות הברית
ועל ההרס שגרם שם.
הוא גם סיפר לי על השנים שהיו לפני המצאת המחשב, כשספר עוד היה
מורכב מדפים ודיו,
כשאנשים נהגו ולא מחשבים, כשאנשים הכירו פנים מול פנים ולא
בוידאו צ'ט מפוברק.
על כך שאדם נולד בצורה מסוימת ובלתי ניתנת לבחירה מראש.
הוא גם סיפר לי על המחתרת הכחולה שהקים, "התקווה הכחולה" הוא
קרא לה,
שמנסה לאסוף כמה שיותר דמיונות ויצירתיות כדי להשיב את העולם
למצבו הקודם, הנורמלי. האנושי.
אני לא יודעת כמה שעות ישבנו ככה. הוא ברגליים שלובות על
השולחן ואני מכורבלת על הכיסא, לא מוציאה מילה. רק מקשיבה.
מקשיבה ונחרדת.
מרגישה כאילו שכל החיוניות והאושר נשאבו ממני עוד ועוד. עד
שנשארתי חלשה ומאוכזבת,
אבל עם החלטה.
הסכמתי.

הניתוח לא כאב, רק האיחוי קצת שרף, אבל הוא אמר שזה בגלל שקרן
הלייזר הייתה טיפה ישנה.
ובהתחלה לא הרגשתי בכלל בחלק החסר. אולי בגלל שראיתי שעשועוני
טלוויזיה ישנים כל הזמן.
אחרי שבוע חזרתי הביתה, וגם חזרתי לעבודה.
מאז הניתוח לא הצלחתי לכתוב יותר, אז העורך פיטר אותי. במילא
אף פעם לא סבלתי אותו.
אבל אז נגמרו החסכונות ששמרתי בבנק, וההתראות על ניתוק זרם
החשמל ואלקטרודות המים התחילו להגיע.

בסוף התייאשתי. אני צריכה את הדמיון שלי בחזרה. אני רוצה אותו
בחזרה.
אני לא מסוגלת לכתוב או לחלום או סתם לחשוב. אני בדיוק כמו
הקומפיוטי. רובוטית וחסרת מעוף.
לא מסוגלת לצאת מהמסגרות בהן גדלתי. לא מסוגלת להתקדם הלאה
בחיי.
התחרטתי. כשוויתרתי על הדמיון שלי, וויתרתי על החירות שלי. על
חופש המחשבה.
הדבר האחרון שרק אני יכולה לעשות, ולא אף מחשב, רובוט או
קומפיוטי.
ניסיתי להשיג את המספר של הטרול הכחול, אבל הוא אף פעם לא אמר
את שמו, ואני מעולם לא שאלתי.
ניסיתי לשחזר את שם המרפאה שבה נעשה הניתוח, אבל כשבדקתי
באינטרנט התברר שהיא נסגרה לפני 6 שנים.
חיפשתי את המחתרת הכחולה אבל התברר שהיא לא קיימת בכלל.
אבל קיימת חברה בשם המחתרת הכחולה, אחרת.
"המחתרת הכחולה" הייתה ארגון שסוחר בדמיון ויצירתיות.
בסוף גם נזכרתי מאיפה הטרול היה מוכר לי כ"כ. לקח לי קצת זמן
אבל נזכרתי.
הוא הופיע במבזקי החדשות שהוקרנו בפארק הלאומי "פי-גלילות"
בשבת האחרונה. הוא היה חוקר שניסה תרופות על בני אדם ונשלח
למאסר. הוא ברח מהכלא המצוייד בערכת השמירה הממוחשבת הטובה
בעולם בעזרת שיטה פשוטה. אפילו מגוחכת.
הוא גילה שקרני הלייזר האולטרא כחולות לא מזהות עצמים כחולים.
אז הוא צבע את עצמו בכחול.

הייתי תמימה. נאיבית. לא ציפיתי למשהו שכזה. בעולם של היום,
המחשבים שולטים בכל, לטוב ולרע.
לעזאזל עם העולם. ואני ניסיתי להפוך את העולם למקום טוב יותר.
קיוויתי שהעולם יהפוך למקום טוב יותר.
דמיינתי. עכשיו כבר לא.