היא היתה ילדה יפה. היתה - הם הרגו אותה. כולם הרגו אותה, הרגו
אותה נפשית.
היתה היא ילדה מוזרה, אבל יפה. היתה.
אף אחד לא הבין אותה. אני הבנתי, אבל אף אחד לא הבין אותה.
היתה תלמידה רעה, כישלון, כמו שכולם אמרו לה. ועדיין אף אחד לא
הבין אותה.

היתה מאוהבת. היתה. או שאולי עדיין מאוהבת. הוא לא אהב אותה.
אולי היא לא היתה מספיק יפה בשבילו? אולי היא לא היתה מספיק
חכמה בשבילו? או שאולי היא פשוט לא היתה בשבילו?!

המחשבות רצות ורצות והיא מנסה לעצור, לישון ולהפסיק לחשוב,
לנשום, לאהוב - להפסיק להיות!
החברים והאהבה הרגו אותה. הם פשוט הרגו אותה.
הכישלון הרג אותה, כן כן זה מה שהרג אותה.
לא האמינו לה. לא האמינו בה.

שלחו אותה לפסיכולוג. לא הלכה. למה שתלך? מזל שור עקשנית. היא
תעשה מה שבראש שלה, לא מה שבראש של אחרים. לא הכי חכמה.
שילמה על זה. עכשיו היא נמצאת במוסד לחולי נפש, רבה עם עצמה
כמו תמיד. הם הזיקו - הם, כן כן, מי שלא האמין בה.
אז היא שונה! אז מה? אז צריך להרוג אותה? לא. אבל זה מה
שעשיתם! כן, כולכם! זה מה שכולכם עשיתם. הרגתם אותה, את חברה
שלי.

לא כ"כ יפה ולא כ"כ חכמה, אבל שונה. כן היא שונה. ובגלל זה היא
כ"כ מיוחדת. לא חבל? הא? לא חבל? לא חבל שהיא היתה? לא חבל
שהיא ה-י-ת-ה?! היא כבר לא פה לצדי... עכשיו היא סגורה במקום
חשוך ששם מתייחסים אליה כאל חולת נפש, אבל הם פשוט לא מבינים
אותה!
אני מבינה אותה, מבינה ומזדהה איתה. רק שהיא בחרה בדרך היותר
קשה... נפשית, אני מתכוונת... ילדה מלאת רגש. מסכנה. ועצוב
לי... עצוב לי שאני מבינה אותה, והיא עדיין בוכה על זה שלא
מבינים אותה...

אני מבינה אותה והיא לא חולת נפש, היא חברה, חברה שלי - החברה
המיוחדת והשונה שלי.