הוא מסיר מעליי חוטים אשר סירבתי קודם להכיר בקיומם
(להודות שמישהו הצליח להתקרב מספיק כדי לכרוך פיסות סביב
צווארי שווה ערך בעיניי למוות)
צועד אחר צלמי הכי מהר שיכול ועוד קצת בשביל הספורטיביות
שבעניין, גם כשאני מתרחקת הוא נותר קרוב להקרנה של אנושיות
מושלמת מצדי.
צולב לי את פחדיי ומראה כי גם אני וגם השדים שבי ניתנים
להבנה.

הוא רואה מה שאני מראה לו ולא שואל שאלות מיותרות.

הוא רוקם לי תוויות שמתאימות עצמן לגזרתי ואני יכולה לנשום,
פינה לי מקום בחייו שאיני טורחת אפילו למלא כולו - מרווח לי
למדי
פורש לפניי שטיחי פרחים נדירים, שלא תיגע אפילו כף רגלי בפחות
מן המושלם
מנקה לי את השמים אשר העזו לדמם עד לפני זמן קצר.

הוא מסביר לי יצירות שאיני אמורה לדעת על קיומן
ואני מצטטת לו שורות מתוחכמות מספרים עבי כרס - וקובעת בזאת
הפעולה:
"יש בי גם תוכן" משננת עוד שורה, ליתר ביטחון ופנטזיה של ילדה
קטנה על הדרך
(הוא מופתע לגלות שרציתי להיות רקדנית או זמרת, דווקא לא
נראיתי לו הטיפוס, דווקא מעניין אותו לחשוב עליי בחצאית
מתנפנפת ורודה ונעלי בלט עם סרטים צבעוניים)

נוח לי, לא להסביר מעבר לפירוש מילוני של מילה ארוכה
למצוא תירוצים למצבי הרוח המשתנים שלי,
תירוצים לכך שאיני בוכה ולא צריכה מושיע אבל בכל זאת מפחדת
מעכבישים וצריכה עזרה בפתיחת בקבוק השתיה, אני לא חייבת להמציא
לו סיבה לכל דבר - הוא לומד אותי וחוקר עליי כילד, רק מה
שמותר.

הוא רואה את מה שאני מראה לו
ולא מעז לבקש מעבר.

מסיר מעליי שיליה ספוגה במה שהותירו עליי אחרים וממרק צלקת אחר
צלקת

מהלל אותי בכל פעולה.
נוח לי,
נוח לי עד שאתעייף ממנו.