"אתה לא מחייך מספיק" הודעתי לו בהחלטיות "אף אחד מכם".
מבטי עבר על פני ארבעת הנערים שבהו בי, חיוכי המאושר קופא עם
מבטיהם.
"כרגע נודע לכם שזכיתם באחד הפרסים היותר נחשבים בעולם המוזיקה
ואתם... אתם כלום... אתם אדישים!!!"
ואילו אני רציתי להתפוצץ, לצרוח, לקפוץ ולרקוד. לחגוג את שמחתם
שכמו לא הייתה קיימת.

"אנחנו לא רוצים שזה יעלה לנו לראש" טוען המתופף, אותו אחד
שמתנהג אל רוב בני האדם כאילו הם בכלל לא ראויים ליחס מצדו:
המוזיקאי המוכשר, האמן.
"אם אני אצעק משמחה הקול שלי ייהרס" מצפצף הסולן בקולו הציני,
ואני בכלל לא מנסה להבין אם הוא צוחק או באמת מתכוון לזה.
אני גם מתעלמת מאנחתו המיואשת של הבסיסט שתמיד מסתכל עליי
מלמעלה כאילו אני סתם ילדה קטנה שלא מבינה כלום.
מבטי תקוע בו. היחיד מביניהם שבאמת אכפת לי ממנו.
"איך אתה יכול?" שואל אותו מבטי "אין בך רגש???"
אבל עיניו אטומות. הוא סתם עומד שם - עומד וזהו. כל ההתרגשות
שהציפה אותי נעלמה כשמבטי ננעל על ידיו המתות.
הלכתי משם.

בחדר השני מיהרתי לקחת את הגיטרה שלי. זאת הישנה שכבר ממזמן
הייתי צריכה להחליף ואף פעם אין לי כסף. הגיטרה שלו עמדה מולי,
מזמינה במיתריה המושלמים, בברק האדום שלה. אני אף פעם לא מנגנת
בגיטרה שלו, הוא דווקא היה רוצה - אבל אני לא. אני מנגנת רק
בגיטרה שלי.
אני רוצה לנגן החוצה את ההרגשה המתה הזאת שמציפה אותי, להחזיר
את רגשותיי למצב האופוריה הטבעי שלהם, להחזיר את החיוך
לנשמתי.
הוא נכנס לחדר אחריי, חוסם בידו את המיתרים החלודים שלי ביודעו
כמה אני שונאת כשעושים את זה. הוא בולע את רוקו מנסה להתחיל
לדבר, אני מתרחקת אבל ידו אוחזת בי, ואצבעותיו שתמיד מפיקות את
המנגינות הכי יפות - קפואות וקשות.
"אני לא מצליח" הוא אומר לבסוף "תגרמי לי להרגיש שוב" הוא לוקח
מידי את הגיטרה הישנה ששימשה לי כמגן  "בבקשה".
ואני בוכה - זו עוד דרך לנקות את הנשמה ולחזור למצב של אושר.
לבכות עד שיגמרו הדמעות.
והוא מחבק אותי. בהתחלה קצת בנוקשות ואז מתרכך ומתחמם. והוא
מנשק את שערי, את מצחי, את דמעותיי.
"אני באמת אוהב אותך" הוא ממלמל כשאני נרגעת ומצליח להעלות
חיוך קטן על פני, אני מתחפרת יותר בין זרועותיו וכך גם נרדמת:
כלואה על ידי חיבוקו המגונן עליי מפני המיטה הענקית שמאיימת
לבלוע אותי.

השינה תמיד מטעינה בי אנרגיות חיוביות.
גם הפעם בהתעוררי רציתי לצחוק, לרוץ, לקפוץ. לחלוק את אושרי עם
כל שאר העולם.
הוא היה בקצה החדר, מנגן את המוזיקה הנפלאה שלו על הגיטרה
הזוהרת. הקשבתי למנגינה שהביעה את כל הרגש שהוא אף פעם לא
מצליח להשיג אלא בנגינתו. ליבו היה תמיד קר, אך אצבעותיו
הפורטות על המיתרים להטו בחומה של איזו תחושה נהדרת.
בעוד הרגשתי הטובה רק משתפרת אני קופצת מהמיטה ומתחילה להתלבש.
תוך פחות מדקה אני מדביקה לו נשיקה קטנטונת וכבר מתכוונת לפרוח
משם. החוצה. השמש קוראת לי.
וגם הוא.
"לאן את הולכת?" שואל קולו בקרירות הרגילה, אבל לעיניו התגנב
צל של חשש.
"סתם, החוצה" אני מחייכת.
"תחזרי?" עיניו מתחננות.
אני צוחקת, מנשקת אותו פעם נוספת ואז יוצאת מהחדר שלנו.

המתופף והבסיסט ישבו ואכלו להם את ארוחת הבוקר כשעל פניהם
מרוחה הבעת ההתנשאות הרגילה. הסולן עמד מעליהם, מלגלג - כמו
תמיד.
ואני חלפתי מעליהם, שריון השמחה מונע מהצינה הסובבת אותם לחדור
אל תוך לבי.

חייכתי בהיזכרי במנגינה החדשה שלו - יפיפייה כמו תמיד. ובחששו
מפני עזיבתי...
הוא לא יודע שאני תמיד אחזור אליו. תמיד.
הנכון הוא שהוא צריך אותי - כל הזמן. אני זאת שמזכירה לו לאן
נעלמו רגשותיו. אני מחממת את אצבעותיו - גם אם לא את לבו.
אבל אני זאת שצריכה אותו, בלעדיו לא אוכל. באדישותו ופחדו מפני
הקור המקפיא את נשמתו הוא עוזר לי להחזיר את החום. בזכות מבטו
המת אני מסוגלת להחזיר לעצי את שמחת החיים.
בלעדיו לא הייתי מצליחה לחיות בעולמי המושלם.

חייכתי אל כמה אנשים שעברו ברחוב, והם, מופתעים, חייכו בחזרה.

כן, בזכותו אני חיה בעולם מושלם.

תודה.