ניסיתי כמה פעמים לכתוב לו אבל לא עמדתי בזה. אולי כי ידעתי
שאני אשבר באמצע... אני מתייאשת מראש. אבל הפעם לא. החזקתי את
עצמי חזק לכיסא, לקחתי עט בצבע חום שהזכיר לי את העיניים
העמוקות שלו, שבקלות אפשר להיבלע לתוכן, לקחתי דף קצת מקומט
והתחלתי לכתוב.
לא ידעתי מה לכתוב. לא רגילה לכתוב לו כשאני יודעת שזה נשאר
במגירה.
לא סמכתי על העט ולא סמכתי על הדף אז לא יכולתי לחשוף את
רגשותיי האמיתיים. הם יצחקו עליי, חשבתי לעצמי. מחשבות מוזרות.
אז כתבתי את הדברים הבסיסיים - "אני מחכה לך" "מתגעגעת
אליך..." "לא אשכח אותך" וכדומה. ובזמן שרשמתי את המכתב חסר
הרגש הזה דיברתי איתו, מבפנים... שאף אחד לא ישמע ושאף אחד לא
יצחק או אפילו יבכה. אבל אני בכיתי... מבפנים.
רציתי לכתוב הכל. לכתוב מה אני מרגישה, איך אני מתמודדת, או
יותר נכון לא מתמודדת, רציתי להיות אמיתית ולספר הכל... אבל לא
הצלחתי. פחדתי. פחדתי מהעט. ידעתי שאם אני אכתוב אני אהיה
חייבת להיות מודעת לכל המצב הזה, ובינתיים אני לא כ"כ רוצה...
אז זרקתי את העט וישבתי רחוק מהדף.
הדף קרא לי, אבל התעלמתי.
הוא המשיך לקרוא לי אז התייאשתי וניגשתי לשולחן.
הוא הכריח אותי לכתוב. לא משנה מה, העיקר לכתוב.
אז כתבתי דברים יפים. שיש אהבה בעולם ושהשמש זורחת עליי ושאין
דבר יותר מדהים מהשקיעה ושהחיים נפלאים ושאני מתגעגעת ושעוד
יבוא היום שאני והוא נשב על החלון, נביט בשקיעה ונעשן מלבורו
אדום, כמו שאהב.

המכתב עשה לי רע. מכתב מזוייף. שיקרתי לו, שיקרתי לעצמי.
סיפרתי לו דברים יפים, אבל אני לא רואה את הדברים היפים. אני
אראה את הדברים היפים רק איתו, רק כשהוא יחזור. אני אחכה לו.
את המכתב האמיתי אני אכתוב בזמן שנשב על החלון, אבל בינתיים כל
מה שהוא יקבל זה את המכתב המזוייף... המכתב שבו העולם יפה והכל
יפה ואין עצב בעולם. מכתב שלא חתום בשמי אלא חתום בדמעותיי
הכבדות שלא מפסיקות לרדת.