שיחה עם ערפד.
עדיין לא הפנמתי שזה מה שקרה בלילה הקודם. חזרתי הביתה לפנות
בוקר וצנחתי ישירות למיטה. הייתי תשוש, אך לא הצלחתי להירדם.
עברתי שוב על השיחה ביני לבין הנער המוזר, הערפד, מייקל. פתאום
הבנתי שסיפרתי לו יותר מדי דברים על עצמי. בלילה אחד נפתחתי
אליו כמו שמעולם לא נפתחתי בעבר. זה היה מוזר. עדיין אני לא
מצליח להבין מה בדיוק קרה שם. ניסיתי להבין את משמעות דבריו,
שכן מיד אחרי שאמר זאת, הוא אמר שהוא חייב לזוז כי השחר עולה.
הוא שאל אם אני צריך מלאך שומר, למה הוא התכוון? הוא לא יכול
לרצות להגן עליי, הוא ערפד! רוצח! מצד שני הוא לא הרג אותי.
והיה לו את כל הלילה.
חשבתי על הרווח שבחבר ערפד. מלבד הסכנה להיאכל, לא מצאתי
חסרונות. אולי הוא רוצה להפוך אותי לערפד. שוב, אין הפסדים.
אחרי שהצלחתי סופסוף להירדם, פקד אותי חלום מוזר. חלמתי שאני
עכבר שרץ במחילות שהיוו מעין מבוך ענקי (לפחות מהזווית שלי).
אני רצתי אל עבר אור מסתורי וככל שרצתי, כך הסתבכתי והתרחקתי
מן האור. אחר כך חנית (או מחט ענקית) צנחה מן השמיים והרגה
אותי.

קמתי בצהריים וניגשתי למחשב. מצאתי איזה אתר שמפרש חלומות
ורשמתי את פרטי החלום. התוכנה עיבדה את הנתונים והגישה את
ממצאיה:
מבוך= צרה, תסבוכת
אור= יציאה, פתרון לבעיה
חנית= אין מידע נתון
מוות= אריכות ימים

מודע לכך שחידושים, אני לא אקבל מן האתר, חזרתי לשכב על
המיטה. ההתרווחות לא ארכה זמן רב שכן אמי קראה בשמי בקול
שמסוגל להוציא מתים משלוותם.
"אתה ער?" שאלה כשנכנסה אל החדר. לא, אני ישן.
"אדם רוצה אותך."
"תביאי." אמרתי והושטתי את ידי לטלפון.
"תגיד, איפה הסתובבתם עד הבוקר?" שאלה אמי את השפופרת. הספקתי
לחטוף לה אותה לפני קבלת התשובה.
"למה התקשרת לבית ולא ישירות אליי?" שאלתי את אדם.
"כדי לקבל את התשובה שרציתי, שבילית עם הפצצה הזו עד הבוקר."
אמר אדם בקול מתגרה.
פצצה? אה, הנערה ההיא, שלי. "אהה, כן." עניתי מבולבל. "די
דיברנו עד שעה מאוחרת."
"דיברתם? למי אתה משקר? ישר כשראיתי אותה ידעתי שהיא קלה, ואני
אף פעם לא טועה. אם אתה באמת לא עשית איתה כלום, אני אפילו לא
יכול לתאר כמה דפוק אתה, בנאדם."
"ברור שעשינו משהו..." שוב קיללתי על היותי נגרר, "אבל אני לא
מהטיפוסים שרצים לספר. אז אל תצפה לפרטים."
"איזה גבר! לפחות נהנית הלילה. רוצה שוב ללכת?"
הסכמתי בתקווה ששוב אפגוש במייקל, אך לא היה לי מזל. הייתי
הולך לעורב השחוט מדי לילה, אך לשווא. ימי החופש עברו ללא מפגש
נוסף עימו.

היה זה באחד בספטמבר כשנפגשתי עימו שוב.
חזרתי ללימודים. למדתי בפנימייה על שם האצ'קינס שהוא איזה אדם
חשוב שמת. אחרי שהתמקמתי מחדש בחדרי והעברתי את ספריי לארונית,
הלכתי לחדר היסטוריה. אצלנו האמינו שהשיעורים צריכים להתחיל מן
היום הראשון. חדר היסטוריה מוקם בקומה הראשונה, כיתה מספר 307.
לא היו לנו כל כך הרבה כיתות, אך ההנהלה הסבירה שזו שיטת מספור
מסוימת ושהיא משמשת למטרה מסוימת. לא הבנתי את המטרה, גם הם
לא. נכנסתי לכיתה, אומר שלום להוא ולזה. התיישבתי במקומי
שבשורה האחורית והופתעתי לגלות שבשולחן שלידי, שהיה תמיד ריק,
יושב מישהו לא מזוהה. אחרי התבוננות קצרה בתלמיד הבוהה, גיליתי
שהוא - אוכל ציפורניים! טוב, גיליתי שהוא מייקל, אבל כבר
סיפרתי את זה.
מייקל ישב בפינה המרוחקת מן החלון, לבש בגדים ארוכים והרכיב
משקפי שמש כהים. כשמר אכביר, המורה, נכנס, הוא קרא למייקל לקום
ולעמוד לצידו על מנת שיוכל להציגו כראוי.
"הכירו את התלמיד החדש שיילמד איתכם מהיום, מיכאל אלכינשטיין."
אמר וביקש ממייקל להסיר את משקפיו.
מייקל, שעמד בצד המוצל של הכיתה, הסיר את משקפיו והחליף בין
רגע את הצחקוקים על בגדיו בלחשושי בנות על עיניו הכחולות ועל
יופיו. והוא באמת היה יפה. מיד החשבתי את התכונה הזו לרעתו
והתחלתי לשנוא אותו. לא הבנתי איך אף אחד לא מבחין בכך שעורו
לבן מן הרגיל, או אפילו לדבר הברור - הסתתרותו מהשמש. אנשים
טיפשים. איך איש מהם לא קלט את הברור לעין? הרי את כל זמנם הם
מעבירים בבחינת הפרטים - מקומו של כל תלתל ותלתל, הדיוק בקווים
על הציפורניים, השעון שיתאים לחגורה, והילד שהעז ללבוש
משבצות.

במהלך השיעור מייקל הראה בקיאות בכל הקשור להיסטוריה. טוב, הוא
חי אותה. ואז חלפה במוחי מחשבה. אולי מייקל הוא לא באמת ערפד?
אולי הוא רוצח משוגע שקרא יותר מדי ספרי היסטוריה וסיפורי
אימים? הרי ביום הוא אמור לישון, הלא כן?
הוא יצא מהכיתה לפניי. חיפשתי אותו כל ההפסקה. בסוף נתקלתי בו
בדרכי לשיעור הבא. הוא חייך אליי ולא אמר דבר. נמאס לי
מהחיוכים הבוגדניים שלו והחלטתי שבסוף השיעור, שהיה האחרון
שלנו להיום, אני אדבר איתו. כן, חייבים להרוס איכשהו את היום
הראשון, גם אם יש זמן רק לשני שיעורים.
מסתבר שהוא מבין גם בביולוגיה. הייתכן כי רצח רופא ושאב את
ידיעותיו?
בהפסקה הוא שוב ברח לי. בעודי מחפש ראיתי את גל. היא התלחששה
עם חברותיה על "התלמיד החדש". שנאתי אותו. מהייאוש עליתי לחדרי
ותכננתי לבלות שם את כל היום. נשכבתי על המיטה ומזווית העין
ראיתי שגם המיטה השנייה מאוכלסת. חששתי משותפי לחדר. בשנה
שעברה הנבחר היה גמד עם קול צפצפני שנהנה לשנן ספרי לימוד
ולשתות מיץ תירס. מיץ תירס, למי שלמזלו לא יצא לו לגלות, זה
הכינוי (מסתבר) שניתן למים שנשארים בקופסת השימורים אחרי
שמוציאים את גרגרי התירס. למזלי, תירס-בוי התקבל לאיזה בית ספר
לחרשנים (רציני, כתוב בפתק - "לאנשים שאוהבים ללמוד, והרבה!")
ולא יתגורר עמי עוד.
התקרבתי בחשש למיטה בקצה השני וגיליתי, לתדהמתי, לא אחר ממייקל
שהחליט להשתלט כליל על חיי. אבל זה לא בריא להעיר ערפד, או כל
רוצח אחר, אז הנחתי לו לנפשו, אם יש לו כזו. חזרתי למיטה
והבחנתי שהוא הסתובב לכיווני.
"מה שלומך?" שאל מנומנם.
"מה אתה עושה פה?" צעקתי כמו מתוך הפתעה למרות שהבחנתי בו עוד
מקודם.
"מנסה לישון, וצעקותייך אינן מועילות במיוחד."
"התכוונתי פה, בבית ספר!" ניסיתי להישאר, יותר נכון - להיות,
רגוע, אך ללא הועיל. "אני יודע שבאת בגללי ואני לא מוכן להיות
שעשוע חולני של רוצח פסיכופאת."
"אתה מקשיב למה שאתה אומר?" שאל כשהוא עדיין רגוע.
"אין צורך. אני יודע מהם הדברים שאמרתי משום שהייתי צריך לחשוב
עליהם לפני שהוצאתי אותם מפי." ניסיתי, לשווא, לשוות לקולי טון
מלגלג.
"באמת? ישנם אנשים רבים שאינם חושבים לפני שהם מדברים." אמר
וחייך. אוו, איך שנאתי את החיוך הזה. "אך אם אתה יודע מה
דברייך, הרי שאין הם זהים למחשבותייך. ואם אתה כן חושב על
דברים אלו, הרי שאינך מאמין." רציתי לשאול על מה לעזאזל הוא
דיבר, אך מיד הוא המשיך והסביר. "אתה לא מאמין שאני רוצח
פסיכופט כי אם כך הייתי, היית מת מן הערב הראשון בו נפגשנו.
אולם אני סבור שאכן אתה מאמין שבאתי הנה בגללך, אז הרשה לי
להרגיעך, אתה אינך הסיבה לבואי."
לצערי לא ניחנתי במוח חד ומהיר קליטה ולכן נדרשו לי מספר שניות
כדי להבין על מה הוא דיבר. רגע, אז הוא לא בא בשבילי? אז מה
בעצם הוא עושה פה? ומה אני עושה פה, מנהל שיחה עם אדם שבשתי
עיניי ראיתי הורג נערה אחרת? חשתי שאני משתגע ואפילו מתנדבים
במשטרה נראו לי פתאום שפויים.
"למה אתה פה? ולמה בחדר שלי? למה אתה לא בארון? ולמה אתה לא
נשרף בשמש? ולמה השמיים כחולים?" יריתי את כל השאלות במהירות.
"אני פה מסיבות אישיות. ההנהלה שיכנה אותי דווקא בחדר הזה.
ערפדים לא זקוקים לארון, זו רק בחירה אישית, מותרות. אני לא
נשרף משום שאני שומר שהשמש לא תבוא במגע ישיר עם עורי, לכן
התריסים המוגפים. ולפי מה שהבנתי, השמיים כחולים בגלל שבירת
קרני האור." ענה בשלוותו הרגילה.
"כן... אל תתייחס לשאלה האחרונה, פשוט הייתי ברצף של שאלות
אז..." חייכתי לעצמי נבוך. "אבל איך אתה מתכוון להסתדר פה? זו
פנימייה, אתה הולך לחיות פה. במוקדם או במאוחר תצטרך לצאת אל
השמש."
"אני אסתדר. להבין משאלתך כי אתה דואג לשלומי?" ושוב החיוך
הזה. כמה בנאדם יכול לחייך?
"אני דואג לך כדאגת קין להבל. אני פשוט לא רוצה להיתקע עם
שאלות בסגנון - 'הוא היה השותף שלך לחדר, איך לא שמת לב?'"
ואז עלתה בדעתי שאלה, נוראה מכדי להישאל, מאיפה הוא ישיג דם?
נזכרתי ביריבות בין הקבוצה שלו לזאת של אדם במסיבה. האם הוא
יאכל, או ישתה, או איך שלא קוראים לזה, את אדם וחבריו? או
שאולי במילים "מלאך שומר" התכוון לחיסול כל יריביי? ואיך הוא
מתכנן להסתיר את הרציחות?
"על מה אתה חושב?" שמעתי את קולו. התעוררתי מהערפל בו שהיתי
והסתכלתי עליו.
"אתה ערפד. אתה הורג בני אדם וניזון מדמם. אז למה אתה כאן? אז
למה אתה מדבר איתי? למה אני לא רץ בפחד? הרי בעצמי ראיתי אותך
רוצח." דיברתי אליו, אך מבטי התמקד דווקא בתמונה שמעליו. תמונה
של מעין בית ישן ונטוש, עטוי בקורי עכביש ענקיים. בקדמת התמונה
עמדה כוס יין שעל ידה דלק נר. מיקדתי את מבטי בשלהבת הנר שכמעט
ונראתה רוטטת, וניסיתי להתעלם מכל החדר מסביב.
מייקל לא ענה, רק הביט בי בעיניו הגדולות. שנינו ישבנו, כל אחד
על מיטתו שלו, והסתכלנו אחד על השני. לפתע הוא נשכב, התכסה
ופנה ממני במטרה לישון.
"אם אפתח את התריסים בזמן שאתה ישן, אתה תישרף?"
"כנראה." אמר מייקל מעבר לשמיכה. הוא לא נשמע מודאג, אך בכל
זאת הוסיף "זהו ההבדל בין מיטה לבין ארון מתים. בארון התנומה
מתפשטת והשינה שלמה ואילו כאן... אם תקרב אל החלון, וודאי אשמע
אותך ואתעורר."

השארתי אותו לישון ויצאתי מהחדר. מסיבה לא ברורה פניתי אל
הספרייה. נגשתי אל המדור האחורי בו שכנו הספרים מחוסרי
הקטגוריה. לא ידעתי מה אני מחפש עד אשר מצאתי את אותו ספר עב
כרס. הייתי שם פעם אחת לפני כן, כשנגזר עליי לסדר את הספרים
בספרייה, אז גם נתקלתי בספר הזה. אולי הריב עם רוני השתלם
למרות הכול. וב"למרות הכול" אני מתכוון לצעקות מההורים (בעיקר
מאמא); חודש שבו נאסר עליי לצאת מגבולות בית הספר; לשבועיים של
ניקוי המדפים מאבק, סידור הספרים ובדיקת כרטיסים בספרייה,
ולניסיון לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי. אבל עכשיו כל זה נראה
לי רלוונטי כמו אורכי הזנבות של העכברים המסתובבים במטבח (לפי
השמועות, העכברים שם מגודלים למדי).
ניקיתי את האבק מעל "סיפורי ערפדים" ויכולתי לראות את הצורות
המיוחדות שהרכיבו את אותיות הכותרת ואת הסימנים המיסטיים הלא
מוכרים שעל הכריכה השחורה. מצאתי לי שולחן והתחלתי לקרוא עד
לגילוי הבלתי נמנע של המבטים הננעצים בי. היו שתי סיבות לנעיצת
המבטים. הראשונה, הספר שקראתי. ספר גדול, עבה וישן שנראה כאילו
נשאב מתוך סרט על מכשפות. הסיבה השנייה לתגובת הקהל הייתה
עובדת היותי בספרייה אוחז בספר ומתכונן לקרוא בו. מן הסתם כבר
הבנתם שאינני נוהג לקרוא הרבה ואף בכלל. בשל ביקורי בספרייה,
התנהגותי בשיעורים והשקעתי בעבודות, אני חושש שחבריי החלו
חושדים בכישורי הקריאה שלי. למען הדיוק היה עליי להגיד,
מאמינים בכל לבם בחוסר ידיעתי לקרוא. באופן מוזר, הם מעולם לא
הראו הפתעה נוכח ידיעתי לכתוב (אסור לנו להדפיס עבודות).
די מהר התחמקתי מהספרייה כשאתי, מוסתר היטב בתוך התיק שעל גבי,
הספר שהתגלה ככבד למדי. מצאתי פינה מבודדת והתחלתי לקרוא. סופר
שם על מקורם של הערפדים באירופה, על כוחות המיוחסים לערפדים,
על שיטות לדאוג שלא יתקרבו ועל שלל דברים לא שימושיים נוספים.
השתעממתי, והגעתי רק לעמוד התשיעי! התייאשתי מהספר ונזכרתי למה
אני לא אוהב לקרוא, אבל אם כל השטויות נמצאות בעמודים
הראשונים, אז די מהר מגיעים לדבר הרציני. או לפחות כך חשבתי.
רפרפתי ודפדפתי לי בין עלי הספר וחשתי את עצמי כעומד לישון.
בסופו של דבר עצרתי באיזה עמוד שפתח במשפט הטוען כי ערפדים
יכולים לשתות גם דם בעלי חיים. סגרתי את הספר בכוח ומיהרתי
לספרייה להיפטר ממשקלו העודף. שמחתי על גילויי כמו שאיש המתפעל
מיופי הקשת שמח על הברק הפוגע בו וקיללתי את רוני בליבי.
רק אחרי שהחזרתי את הספר קלטתי את משמעות הגילוי. מייקל יכול
לאכול חיות. כלומר, לא לרצוח בני אדם. כלומר, וויפי די היי!
דרך חלון שחלף על ידי, או שחלפתי על ידו, הבחנתי כי השמש כבר
שקעה. רצתי מהר לחדרי ומצאתי את מייקל יושב על כיסא המופנה
לדלת ומביט בי.
"גלידה?" שאלתי. כשאין לי מה להגיד קורה לפעמים שאני מדבר
שטויות לא קשורות. בזמן האחרון יש לי אובססיה למילה "גלידה",
אז יוצא שאני פולט אותה לעיתים קרובות.
מייקל שתק. לא הצלחתי לנחש אם הוא אוהב לשתוק, נהנה כשאנשים
תוהים על פשר מחשבותיו, או פשוט לא יודע מה לומר. הוא הביט בי
במבט כחול ומהפנט ואמר לי להתכונן לצאת.
"מה?! עכשיו? לצאת? לאן? למה? אתה יודע שאסור לצאת מהפנימייה
בערבי חול? אתה משוגע או משהו? מה אתה רוצה לעשות בחוץ? למה
אתה רוצה שאני אבוא איתך?"
"מה ששמעת. עכשיו. לצאת. החוצה. ככה. כן. לא. לאכול. כי אתה
מוצא חן בעיניי." ענה מייקל ברצף למטר השאלות.
בעוד ניסיתי להיזכר בשאלותיי כדי להבין למה הוא השיב, נקלטה
במוחי המילה "לאכול".
"לאכול?" שאלתי בחשש.
"כן." אמר בפשטות.
"למה שיצור אנושי כמוני ילך לאכול עם מוצץ דם שכמותך?"
"למה שכמותך ולא שכמוך?"
"מה?"
"בהתחלה אמרת 'יצור אנושי שכמוני' ואז 'מוצץ דם שכמותך'. למה
לא סיימת עם 'שכמוך' כמו שהתחלת?" מייקל שאל מתוך סקרנות
אמיתית ולרגע הזכיר לי ילד קטן השואל את שאלותיו על סדרי עולם
ומצפה בתמימות לתשובה הגיונית, אבל הרגע עבר די מהר.
"כדי שתדע מה ההתחלה ומה הסוף!" כמעט שצעקתי את תשובתי הברורה
והמובנת מאליה.
"בסדר." אמר בשקט ואז הרהר לרגע, "את התשובה לשאלתך אינני יכול
לדעת. מבין שנינו, אתה זה שאמור לדעת את התשובה." רוב הזמן
מייקל דיבר בקרירות ובהתנשאות, אך לעתים היה משנה את נימת קולו
והיה נשמע כמעט תמים. לא הבנתי למה הוא עושה זאת. אולי הוא
מנסה לשחק בי, או שאולי הקרירות הייתה רק חזות מדומה שהוא יצר.
לא יכולתי לדעת.
"אין סיבה." עניתי לשאלתי שלי.
"אם כך הישאר פה ואצא לבדי." אמר מייקל ופנה לדלת.
"אתה הולך לאכול... מישהו?" שאלתי בחשש.
"אני לא יכול להרשות לעצמי לגווע ברעב."
"ולא אכפת לך שאתה הורג?"
"לא דיברנו על כך אתמול בערב?" חזר מייקל לקור האופייני.
"אני יודע שאתה יכול לשתות גם דם של חיות." הטחתי.
"ולמה שאסתפק בפחות מהטוב ביותר?" שאל בלגלוג ויצא מהחדר.

לפרק הראשון: http://stage.co.il/Stories/449120