[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא חיה בתוך בועה. כשהיא נולדה הרופאים גילו אצלה מום נדיר
שגרם לכך שלא יכלה לחיות בעולם שבחוץ. החיידקים שבאוויר
והאטמוספירה היו כמו רעל עבורה ואם היא הייתה נחשפת אליהם
ליותר מדקה, זה היה הורג אותה...

אז הרופאים בנו בשבילה בועה, שקופה, מלאה בחמצן, והכניסו אותה
פנימה. כדי להאכיל אותה היו יוצרים בחדר וואקום, ודרך צינורית
עם שסתום שהתברג לפתח, היו מחדירים לה בהתחלה מזון לוורידים.
רק כאשר הייתה גדולה מספיק כדי לאכול לבד, היו מכינים קפסולות
מזון שהתפרקו בקיבה ושואבים אותם דרך הפתח לתוך הבועה, כדי
שתאכל אותם. לגבי הצרכים שלה, העסק היה מעט יותר מסובך והיו
צריכים להתאמץ ולהיות יצירתיים, אך בסופו של דבר פתרו את כל
הבעיות.

אי אפשר להגיד שהייתה לה ילדות נורמלית. היא אף פעם לא יצרה
מגע גופני עם איש, ולא שיחקה עם אף אחד. אבל כשהייתה בת ארבע
כבר הכניסו לה צעצועים סטריליים לבועה, בשעות מסוימות, כדי
לפתח את הדמיון והמחשבה שלה. דאגו גם שתעסוק במשחקי חשיבה,
חידות הגיון ופיתוח מיומנויות מסוימות ושתגלגל את עצמה ואת
הבועה מספר פעמים ביום, כדי לשמור על הכושר ועל שרירים חזקים.
כל צורך גופני שלה מולא במלואו וניסו לארגן לה כל דבר שביקשה,
בתנאי שהדבר לא מאיים על בריאותה.

היא הייתה ילדה חייכנית ושקטה, שהייתה לה נטייה די מובנת
להתבודדות. היא שיחקה עם הצעצועים שלה, דיברה עם המשפחה שלה
מבעד לבועה ואף רחשה לעצמה מספר מצומצם של חברים, שנחשבו
בעיניה למובחרים. היא לא הכירה מגע ולכן לא חשקה בו, ורק הביטה
בסקרנות בהורים שלה שהתחבקו והתנשקו, בחברים שלה שדחפו אחד את
השני בבדיחות ובכל אדם אחר שיצר מגע עם מישהו. זה היה לה מוזר,
אך היא ידעה שלא תוכל לעשות את זה ולכן לא השקיעה בזה יותר מדי
מחשבה. היא לא התמקדה בחסכים שלה, במה שלא היה לה, אלא בדברים
שהיו לה והיא הסתפקה בהם.

היא הלכה וגדלה, בזמן שהבועה שלה נשארה באותו הגודל. הרופאים
ניסו להכין לה בועה יותר גדולה ומשוכללת, אך החומר המיוחד והדק
שממנו יצרו את הבועה לא יוצר יותר, והם לא הצליחו להתאים את
היחסים בין המרכיבים השונים לגודל הרצוי. הנוסחה לא עבדה כאשר
ניסו להגדיל את הבועה, ולכן כל שיכלו לעשות היה לצפות בדאגה
אחר הילדה ההולכת וגדלה והבועה ההולכת וקטנה.

כיום היא הייתה צריכה ללכת שפופה, והדבר גרם לעקמת קלה, שיכולה
להתפתח למשהו רציני יותר עם הזמן. הגוף שלה כל הזמן התפתח
והשתנה, דבר שהפחיד אותה לא מעט. הרגליים והידיים שלה התארכו
והתחילו לצמוח לה שדיים ושערות. אמא שלה הרגיעה אותה, עם יד
מלטפת על הבועה, שזה נורמלי ושכל הבנות עוברות את זה בגיל הזה.
אבל זה עדיין סיקרן והרתיע אותה, והיא עקבה בעין בוחנת אחר כל
שינוי שהתרחש ותיעדה אותו לעצמה ביומן.

התחביב העיקרי שלה היה תמיד לטייל. היא אהבה אנשים ורצתה להיות
בחברתם כמה שיותר. היא הייתה הולכת אחרי אנשים לכל מקום, עוקבת
אחרי כל השיחות שהתנהלו סביבה ודואגת להביע את דעתה הכנה
והישירה כמה שיותר. היא הייתה מאושרת ואהבה להציג לאנשים הצגות
ולדבר על הבובות שלה, מה היא עשתה באותו היום וכל דבר שעלה לה
בראש. אבל הטיולים הסדירים שלה עם הבועה ברחוב, היה משהו
שציפתה לו כל היום. הקליפה החיצונית של הבועה שברה את קרני
השמש וכך כל מה שראתה היה בצבעים בהירים ויפים כמו צבעי הקשת.

יום אחד היא הלכה ברחוב, במהלך אחד הטיולים הרבים שלה. היא
הייתה צריכה כבר ללכת שפופה ברחוב, דבר שעורר גלי צחוק באשר
הלכה. הבועה נראתה לה קטנה יותר ויותר באופן מעורר דאגה. הגב
שלה כאב והיא החלה להרגיש כאבים מעומעמים בבטן, כמו
התכווצויות. משהו קפץ לה מול העיניים והיא התיישרה בבהלה -
ופרצה חור בבועה שלה. הראש שלה חדר מבעד למעטפת והבועה התנפצה
מסביבה ברעש מחריש אוזניים.

היא עמדה שם, מתנודדת על הרגליים הרועדות שלה, וניסתה לקלוט מה
קרה. היא דיממה מחתכים עדינים על הפנים והידיים שלה, וזרם דק
של דם טפטף לה לתוך העיניים, צובע את הכל לשני כועס. היא מחתה
את הדם וניסתה להביט סביבה, אך כאבו לה העיניים והיא לא ראתה
טוב. הכל היה נראה לה שונה, אחר וזר כל-כך, שהיא לא עמדה בזה
ופרצה בבכי.

הצבעים שכה הקסימו אותה מקודם ביופיים נעלמו, ובמקומם הכל היה
משוח בצבעים קודרים ועגמומיים של שחור, לבן ואפור. הלבן היה
חזק מדי ושרף לה בעיניים וכל השאר היה כהה מדי או בהיר מדי, אף
פעם לא באמצע, תמיד קיצוני לכאן או לכאן. הידיים שלה רעדו מקור
ומאיבוד דם והיה נראה שהכל מחניק אותה, לוחץ וסוגר עליה. היא
הביטה מסביבה וחיפשה מקור עזרה, אך כולם בהו בה בעיניים צוחקות
ולועגות, השמות אותה ללעג ולקלס. אנשים שחשבה שהם חבריה הצביעו
לעברה ופרצו בשאגות צחוק אימתניות, שהכאיבו לאוזניים המצלצלות
שלה.

העולם הסתחרר סביבה והיא הרגישה חולשה. הכל הסתובב והסתובב,
וכל הפרצופים המכוערים, המתלחששים והלועגים התערבבו זה בזה עד
שכל שראתה היה בליל של צבעים דהויים. היא נפלה לרצפה, משותקת
מחוסר חמצן ומפחד, והחלה להשתנק, גופה לכוד בעוויתות. היא
ניסתה להכריח חמצן להישאף לריאות שלה, אך לא היה מספיק חמצן
באוויר שנשמה, לעומת החמצן שהורגלה אליו. העיניים שלה נהיו
יותר ויותר כבדות והחלו להתערפל. לפני שהן נעצמו לתמיד והיא
שקעה באפילה אטומה, היא עדיין שמעה את קולות הצחוק התוקפות
אותה וחודרות כמו רעל לוורידים שלה. קולות הצחוק עוד הספיקו
לבתר את לבה לבתרים, רגע לפני שהוא הפסיק לפעום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה אין כפתור
של "תביא
יוצרת"???



ץ סופית מחפש
דייט.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/3/05 19:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה