קראתי באיזה עיתון מודעה של תמהוני אחד שהחליט לערוך מכירת
חיסול בחצר האחורית שלו, הכוללת את החצר האחורית ואף את הבית
עצמו. הוא אפילו הבטיח שאם הבגדים שלגופו מוצאים חן בעיני
מישהו, יהיה אפשר לסדר משהו. החלטתי, כצרכן מושבע, ללכת ולבדוק
במה מדובר, ומה פתאום המשוגע הזה מוכר את כל רכושו ואם שווה
להשקיע שם כסף. לא התאכזבתי.

האיש הזה, שהיה מפוצץ בכסף לפי הבית והחפצים, טען בתוקף שבני
האדם מחריבים את כדור-הארץ ושלא נותר לנו עוד הרבה זמן לחיות.
אני לא יודע אם זה היה בהשראת הצונאמי בתאילנד, או אולי הסרט
"היום שאחרי מחר", אבל הבן אדם הזקן והמטורף הזה החליט למכור
את כל רכושו ובכסף שיחסוך הוא התכוון לקנות כרטיס לכיוון אחד
לירח, שם ישתקע למשך שארית חייו. אני לא מבין מה כל-כך מעניין
בירח שאין פה בכדור-הארץ, אך מכיוון שרציתי לעשות דיל ולקנות
חלק נכבד ממה שהוא מכר, שתקתי. נתתי לו להמשיך ולדבר על גלי
ענק והחור באוזון ומשאבי הטבע, בזמן שהבטתי תכופות לעבר שעוני,
מחשב כמה זמן אני כבר מבלה בחור הזה. זה הזכיר לי שאני צריך
שעון חדש, ולכן מיהרתי להשתיק אותו ולדרוש לראות את הסחורה,
אחרת אני עף משם. כנראה שלא הרבה אנשים באו, והוא היה לחוץ
למצוא חללית או משהו, כי הוא ישר רץ פנימה לפרוש לפניי את
הסחורה.

יצאתי משם עם חיוך גדול על הפנים, חושב על הבוכטות שעשיתי על
חשבון המפגר הזה, וכמה שהוא יצא פראייר. קניתי שעון רולקס חדש
וכסוף, שיש בתוכו גם מחשבון וגם מכשיר הקלטה, כך שאני יכול
להקליט את עצמי לקראת דיונים חשובים בבית המשפט. במקום לזרוק
את השעון הישן שלי, מכרתי אותו לנער צעיר, שהאמין לי כשטענתי
שהזהב אמיתי, ושהוא לא ימצא שעון טוב יותר במחיר שאני מוכן
לרדת אליו. הוא קנה את זה ויצאתי מורווח פי שניים, כיאה לאיש
מכירות ממולח אמיתי. אני תמיד הייתי טוב בלמכור לאנשים דברים,
אני הרי מוכר את הלקוחות שלי לחבר המושבעים ולשופט, אבל בנוסף
הייתי קונה חכם ומתוחכם, שאף פעם לא עבדו עליו. להפך, רוב הזמן
קניתי בחצי המחיר ומצאתי את ההנחות הכי טובות לעונה, בצורה
מעוררת התפעלות.

יצאתי מאותה מכירת חיסול עם רכוש רב יותר משציפיתי, אך בזבזתי
בדיוק את הכמות שחשבתי שאני אבזבז, כך שיצאתי נשכר. קניתי ספה
חדשה מעור ושטיח פרסי אותנטי שאוכל לקשט בהם את המשרד שלי
ולגרום ללקוחות הבאים אליי להעריך שיש לי מניין לקוחות מרשים
ושאני מליין. קניתי גם חלק מהנדל"ן של הבית, כדי שלא אצטרך
לקנות לבן שלי מכונית או משהו מפואר כשהוא יגיע לגיל
שמונה-עשרה. הבית הזה, באזור היוקרתי הזה, מהר מאוד יכפיל את
שוויו, והבן שלי עוד יודה לי על זה בעוד עשר שנים, כשירצה
למצוא לעצמו דירה. כדי שיהיה לו משהו לבינתיים, קניתי את כל
הצעצועים הישנים של הבנים של הזקן התמהוני, שמבירור קצר מתו
לפני שנים רבות בנסיבות טראגיות. לא הבנתי מה הזקן הזה עדיין
עושה עם צעצועים בבית, במקום לתרום אותם לצדקה או משהו, אך לא
הארתי את עיניו לטעויותיו, ופשוט הוצאתי את הארנק.

הצעתי לו ברצינות שישקול למכור לי את נשמתו. הוא הביט בי במבט
מפוחד, ואני הסברתי לו באופן קר רוח ומחושב, שבימינו, עם
המחסור החמור בהן, נשמות שוות הרבה מאוד כסף, ושממילא הוא לא
יזדקק לה בירח. האיש הביט בי עם דמעות בעיניים והסביר שאין לו
שום דבר בחיים - כל מי שהיה חשוב לו מת בנסיבות אלו ואחרות,
והוא איבד את מעמדו ואת פרנסתו. חוץ מהבגדים לגופו, הדבר
היחידי שעוד נשאר לו ששווה משהו בעיניו זה נשמתו. צחקתי בלגלוג
ועיניי תרו אחרי הכיפה המזדחלת בפאתי ראשו. "אבל אתה אדם
מאמין", אמרתי בבוז, "אז אתה מאמין שהכל שייך לאלוהים, זאת
אומרת שגם הנשמה שלך היא לא שלך. אז למה לא למכור אותה וזהו?"
בשלב זה האיש באמת פרץ בבכי ומיהרתי להסתלק משם במבוכה.

בסוף קניתי גם מכונית פרארי חדשה, סט למטבח בשביל אשתי (זאת
לאחר שעלה במוחי הרעיון המבריק לתת את הסט הישן לזוג חברים
שלנו, שעומדים להתחתן בקרוב ושאין לי שום כוונות להוציא עליהם
אגורה), נעליים חדשות ומרופטות יותר, תכשיטים שהיו בוודאי של
אשתו, ספרים ישנים שחנויות העתיקות ודאי יעריכו, מאוורר, מקרר,
טוסטר ועוד חפצים ומכשירים רבים כאלה ואחרים. סה"כ זה היה יום
מוצלח ביותר.

כל החיים שלי הייתי אספן. לא אספתי שום דבר מיוחד, ויש אנשים
שבטעות היו מגדירים אותי בתור "צרכן", אך אינני כזה. אני כל
החיים אמנם קניתי וקניתי, אך מעולם לא קניתי במחיר המלא של
המוצר, וזה ההבדל ביני לבין שאר הצרכנים פשוטי העם, שעושים
עליהם כסף כל הזמן. מספיק שהם רואים פרסומת והם ישר רצים
לחנויות עם כרטיס אשראי. הבית שלי הוא כמו מוזיאון, וכשאמות
אני גם דרשתי בצוואה שיהפכו אותו לכזה. מובן שידרשו סכום נכבד
בכניסה, הרי לראות את ביתי המפואר זה לא עניין של מה בכך.
בנוסף דרשתי שימכרו את כל רכושי, כל ההון שצברתי במהלך חיי
ושלא יעזו לתרום שום דבר לצדקה. מהאיברים שלי אני מוכן להיפרד,
בתנאי שזה לטובת מכירתם בשוק האפור, ואוי ואבוי אם הם מוכרים
משהו בהנחה או בפחות מהשווי שלו.

חזרתי הביתה באותו היום, מבסוט מעצמי ומהקניות שעשיתי. התחלתי
לפרוק את כל המכשירים והחפצים הקטנים, וידעתי שאני אצטרך עזרה
בדברים הגדולים. קראתי לאשתי שתבוא לעזור לי, אבל רק הדממה
ענתה לי. לרגע עברה במוחי תמונה של אישה שוכבת מתבוססת בדם של
עצמה, ולידה על השולחן מכתב התנצלות מלא ברגשות עצורים. אך
כהרף עין מחיתי את התמונה מראשי ואמרתי לעצמי שהיא עוד מתעכבת
ולכן היא לא ענתה לי. היא בטח מביאה את הילד מהגן, או שזה כבר
מבית הספר? בכל אופן היא אמורה לחזור כל רגע ואז נשב שלושתנו
לארוחה משפחתית חמה שהייתה לפני כמה דקות מוקפאת בפריזר.

מאוחר יותר אני אשב עם בני הקטן לעזור לו בשיעורי הבית ונסיים
את הערב עם סרט או צפייה בטלוויזיה. אני זוכר שפעם לא הייתי
רואה טלוויזיה בכלל, אפילו לא סרטים מצוירים עם הילד. לא הייתי
עושה אתו הרבה בכלל, הייתי כל-כך עסוק בעבודה. זה היה תורי
לעשות לו אמבטיה ולא יכולתי לצאת מהמחויבות הזאת, למרות
הפצרותיי ומחאותיי הרבות ונשנות. "אתה רוצה שהוא יגדל בלי
אבא?" אשתי הייתה שואלת בשקט ומשפילה מבטה. אז שמתי אותו
באמבטיה בלי חשק והתחלתי להזרים מים פושרים, כשקיבלתי טלפון
בהול מהעבודה. מיהרתי ללכת לחדר העבודה שלי ושעות התווכחתי עם
הפקיד המטומטם הזה בקשר למסמך, עד שצעקה של אשתי הקפיצה אותי
-

אחרי אותו יום ביליתי המון שעות מול הטלוויזיה, יושב ומאפשר
למוח שלי להתרוקן, מרגיש כל תא ותא אפור נשרף ונהרס. אשתי
התלוננה שאני אדיש ואנטיפאט, ושאני לא מתייחס אליה יותר. זה גם
מה שהיא כתבה באותו מכתב. אבל אני כבר לא חושב על זה יותר, זה
בעבר הרחוק. עכשיו אני עוקב בדריכות אחרי לוח המודעות, מחפש
איזה Sale טוב, שאפשר להתגאות בו. יום יבוא וגם אשתי ובני
יעריכו את מה שאני עושה למענם, את כל החפצים היפים שאני קונה
בשבילם. קצת קשה להם עכשיו, אבל לפחות יש לנו את הארוחות
המשפחתיות וכל החפצים מסביב בשביל להעסיק אותנו, בשביל שהבית
לא ייראה פתאום ריק מדי. אולי אנחנו צריכים למכור את הבית הזה
בכלל. כן, זה רעיון די טוב. אולי גם אני אפרסם מודעה בעיתון על
מכירת חיסול, כדי לחסוך כסף למעבר למקום אחר. אולי הירח, מה
באמת רע בירח? נוכל שלושתנו לגור שם בשלווה, בלי הפרעות. בנשמה
שלי אין לי יותר צורך, ולכן אם מישהו מעוניין לקנות נשמה
מקולקלת וחלקית, הוא מוזמן לפנות לכתובת הבאה, כל הקודם זוכה.