[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. ו. בספורד
/
הרהורי צהרים

הוא הרים את העוגיה היבשה, המתפוררת, וטבל אותה בתה שלו פעם,
פעמיים, שלוש פעמים, לפני שהכניס אותה לפה. הוא לעס את המחית
הספוגה חמש פעמים לפני שבלע וחזר על התהליך גם עם העוגיה
השנייה. רק אחרי שסיים לאכול את שתיהן הוא הרים את הספל
באיטיות ובידיים רועדות וחלושות, קירב אותו לשפתיים הסדוקות
שלו ולגם מהנוזל הפושר. הוא מצמץ בעיניו בסיפוק, הניח את הספל
על התחתית שלו והתרווח לאחור בכורסא.

אלה היו החיים שלו בשנים האחרונות. הוא הפך להיות אדם של
הרגלים קבועים ומסודרים, וכל הימים שלו דמו אחד למשנהו. הייתה
לו את שעת התה והעוגיות (כאשר הוא אפילו לועס את אותו מספר
לעיסות כל פעם), שעת המרק, שעת הירקות המאודים והעוף המקולף,
ועוד כל מיני שעות קטנות שהרכיבו את שגרת יומו. אפילו היה נדמה
לו שהוא הולך לשירותים באותן שעות בכל יום, אך לא עלה בדעתו
לבדוק את העניין לעומק.

מתי בדיוק הוא הפך לבן אדם משעמם? ההנחה המתבקשת היא שזה קרה
כשהוא יצא לפנסיה והפסיק לעבוד. במצב כזה, של שינוי מהותי
כל-כך בחיים שלו, זה מובן שהוא יבלה יותר זמן בבית, מול
הטלוויזיה וימעט ביציאות החוצה. ואם בן אדם מבלה כל-כך הרבה
זמן בבית בחוסר מעש הוא בטוח ישתגע, ולכן לא מן הנמנע שהוא
ימציא לוח זמנים יומי והרגלים קבועים, שבעזרת הקיבעון יצילו
אותו מעצמו וממחשבותיו.

אך זה היה שקר גס וכזב, והוא היה מודע לכך. הוא אף פעם לא היה
בן אדם מעניין כל-כך, אפילו בצעירותו. הוא העדיף להסתגר בחדר
החם והמוגן שלו, מאשר לצאת ולבלות. כשעוד היה ילד קטן, הוא היה
רוכב על אופניים בחוץ, יוצא לטיולים בחיק הטבע ומנסה להתחבר
לשאר הילדים בשכונה. אולם הוא היה שונה מדי, חריג מדי, שקט מדי
ומופנם מדי בשבילם, והם אף פעם לא הזמינו אותו לשחק אתם.

רוב החיים שלו הוא היה לבד. היו לו חברים מעטים וקרובים מימי
התיכון והאוניברסיטה, כמה שהכיר שנים לאחר מכן והיו לו חברות
מפעם לפעם. אבל הם תמיד היו נפרדים לאחר כמה חודשים בלבד וכמעט
תמיד היא הייתה זאת שיזמה את הפרידה, בטענה ש"זה פשוט לא הולך
ושנינו יודעים את זה."

עד שסימה נכנסה לחייו. סימה הייתה החברה הרצינית הראשונה שלו,
היחידה שהבינה את השקט שלו, שהעזה להביט מעבר למעטפת החיצונית
ולתוך הנפש שלו. הם עברו הרבה ביחד ואפילו נפרדו כמה פעמים, אך
תמיד בסופו של דבר חזרו זה לזרועות זו ומאוהבים יותר מתמיד.
כשהוא היה אתה הוא לא הרגיש את הבדידות הנוראה שחש בכל יום
בחייו, והרגשה נעימה של אהבה ושייכות מילאה אותו מחדש בכל פעם
שהתעורר לצדה.

היו בקרים שהוא היה מביט בה במשך שעות, בזמן שהיא עדיין ישנה -
בגומות החן שלה, בנמשים המפוזרים על אפה הקטנטן, בקמטים הקטנים
ליד העיניים ובפה הפתוח לרווחה והמזמין. היא הייתה כל-כך
יפיפייה באותם רגעים, שהוא התקשה לעמוד ביצר שלו, ברצון העז
שלו לדעת אותה לעומק, לחדור אליה, לספק אותה.

הם החזיקו מעמד כמעט ארבעים שנה, הקשר הכי ארוך שהיה לו בחיים.
היא נתנה לו שישה ילדים, מתוכם אחד מת בתאונת דרכים בגיל 22
ואחת שמתה מסרטן בגיל 12. השניים הגדולים שלהם עברו לארה"ב,
הקימו שם משפחה וסיפקו להם נכדים, ואילו השניים הצעירים גרו
במרחק 2 ק"מ מהם, אך זה היה כאילו שגם הם גרו במדינה אחרת
ומרוחקת. הם באו לבקר פעם בחודש, מתוך תחושת מחויבות, אך הוא
הרגיש מנותק מהחיים שלהם, לא שייך - כמו זר שמביט בתמונות של
אנשים אחרים, אנשים שהוא בכלל לא מכיר.

זה לא שהוא וסימה לא ניסו להכיר אותם, אבל הילדים שלהם היו
סגורים ורצו לשמור על הפרטיות שלהם. כל שיחה עם הנכדים הייתה
חד-הברתית והוא הרגיש כאילו שזה ראיון עבודה ולא שיחה בין בני
משפחה. הם לא היו שלו, לא היה לו צד אקטיבי בקיומם או
בהתפתחותם וכל מה שהוא למד בקשר אליהם הוא למד מאלבומים
משפחתיים. אפשר ללמוד הרבה מתמונות, מעבר לחיוכים המזויפים
ולשמחה הדביקה שקרנה מהם. אפשר ללמוד ממיקומו של אדם בתמונה,
מהמגע שהוא יוצר ומהאדם שעליו הוא מסתכל, איך הוא מרגיש כלפי
הסביבה שלו. אבל במיוחד אפשר ללמוד מהעיניים - העיניים לא
משקרות. כשעצוב לך הן יכאבו, למרות כל החיוכים שתפזר מסביב.
הוא היה מומחה בזיהוי כאב.

סימה תמיד אמרה שמרוב התעסקות עם כאב ודברים שליליים, הוא מאבד
עניין בדברים החשובים בחיים, ולא נותן לעצמו להשתחרר, ליהנות
קצת. סימה הייתה הטיפוס החברותי, זה שתמיד מציג את עצמו ראשון
במסיבות. ככה הם נפגשו, במסיבת אירוסין של מכרים משותפים. זאת
לא הייתה אהבה ממבט ראשון, לפחות לא מבחינתה. הוא הוקסם
מהיופי, מהאנרגיה ומשמחת החיים שלה. היא סוקרנה מהשקט שלו
ורצתה לברר מה מסתתר מאחורי המסתורין שבו.

היא מתה לפני שלוש-עשרה שנים, ממחלת הסרטן. זאת הייתה גסיסה
קלה ומהירה (גילו את הסרטן מאוחר מדי, לאחר שהוא כבר התפשט),
בלי הרבה בכי ודמעות. הילדים והנכדים ביקרו בבית החולים ושימחו
אותה קצת לקראת הסוף. אבל אף אחד לא היה שם לצדה כשהיא מתה, גם
לא הוא. הוא בדיוק הלך להשתין ולהביא לעצמו קפה, כשהיא נפחה את
נשמתה. הוא תהה לא פעם אם היא הייתה מתעוררת ואומרת לו משהו
מעורר השראה, או אולי סתם מביעה בפניו את אהבתה האינסופית.
בחלומותיו הוא היה משחזר את הרגע הגורלי שוב ושוב, ובכל פעם
הוא היה שם בשבילה בסוף, תומך בה ואוהב אותה עד נשימתה
האחרונה.

הוא לא ידע אם המוות שלה שינה בו משהו. אולי זאת באמת הייתה
נקודת מפנה בחייו, הרי סימה הייתה הטיפוס החברותי ותמיד דאגה
שהם ייצאו ויהיו עסוקים, אפילו בגילם המתקדם. אחרי שהיא מתה...
לא היה עוד טעם לצאת ולבלות. הוא העדיף להישאר בבית מול
הטלוויזיה, לאכול את האוכל הדל שהוא הצליח להכין מבלי לשרוף,
לקרוא ספר טוב ולעקוב אחרי ההרגלים הקבועים והבטוחים שלו. הוא
הכריח את עצמו פעם ביום, למשך שעה לצאת להליכה בשביל הכושר,
כדי שלא יתנוון לגמרי, אך אחרי זה הוא שב להסתגף בביתו. בהתחלה
אנשים עוד טרחו לבוא לבקר אותו, במיוחד אחרי שסימה מתה, אך
בסופו של דבר שכחו ממנו והשאירו אותו לבד ובודד. כמו תמיד. עד
הסוף.

הסוף... המחשבה על כך הדירה שינה מעיניו. המחשבה על המוות,
השאלות לגבי קיומו של אלוהים וגן עדן, והפחד מהכלום, מזה שאין
דבר שניתן לצפות לו, מלבד להיות אוכל לתולעים. היו כמה פעמים
שבהם הוא נתקף בהתקף חרדה לא ברור, שלקח לו הרבה זמן להתאושש
ממנו. הוא התפלל שיש אלוהים, שיש גן עדן ושסימה, יואבי ורותי
מחכים לו כבר שם, מצפים לו בכיליון עיניים. אבל רוב הזמן הוא
פשוט התפלל לריק הזה, לחוסר הקיום, שהיה עדיף על הקיום הנוכחי
והבזוי הזה שהוא תקוע בו. הרי זה לא כאילו שהוא באמת חי עכשיו,
למה לא פשוט לקחת את זה צעד נוסף קדימה? זה לא כאילו שהוא יחסר
למישהו. מעניין אם מישהו בכלל ישים לב שהוא מת וכמה זמן ייקח
להם לפני שיגלו את הגופה הנרקבת שלו...

הלב שלו פעם בפראיות והוא הכריח את עצמו לא לחשוב על כך יותר
ולחתוך בחדות מהנושא המדכא הזה. אבל איך הוא אמור להתחמק
מהנושא אם הוא טובע בו? אם כל מה שהוא רואה, שומע ומריח מדיף
ניחוח חזק של מוות? כל החברים והמכרים שלו נופלים קורבן
לטרגדיה הזאת אחד אחד, הגוף מתחיל לקרוס, המוח מאבד מחיוניותו
והעורבים השחורים והמטרידים האלה לא עוזבים אותו לנפשו. זה
נמשך כבר כמה חודשים - כל בוקר וכל ערב היצורים המזוויעים האלה
צווחים מחוץ לחלון שלו, מקישים במקורם על הזכוכית ובוהים בו
בעיניים המתות והלועגות שלהם. 'חכה חכה', הן צוחקות בשקט, 'אתה
אמנם לא מכניס אותנו עכשיו, אבל גם יומך יגיע. זה בלתי נמנע
וכולנו יודעים את זה, אתה רק דוחה את הקץ. בסוף אנחנו נצחק
אחרונות וניזון מגופתך המצחינה...' הן רדפו אותו גם בחלומותיו
ובכל פעם שיצא לטייל הן עקבו אחריו במבטם, המקור שלהם מתעוות
לחיוך שטני ומלא ציפייה.  

אולי זה היה רק פרי יצירתו של מוחו הקודח, אך הוא הרגיש כאילו
שהוא נחנק. כל העולם סגר עליו ואיים לבלוע אותו בשלמותו. התקפי
החרדה שלו רק גברו והוא החל לקרוא את מודעות האבל בעיתונים,
מחפש בנרות אחר מכר, ידיד, קרוב משפחה, שם מוכר להיאחז בו,
שיוכיח שהוא לא משתגע.

למה המוות כל-כך מפחיד אותו? סימה אף פעם לא פחדה מהמוות, גם
לא בימיה האחרונים, כשלכולם היה ברור שהוא מתקרב אליה בצעדי
ענק. "אתה לא מבין, 'הטרגדיה של החיים אינה המוות, אלא הדברים
שאנחנו מניחים להם למות בקרבנו בעודנו בחיים'", סימה ציטטה לו
פעם את נורמן קזינס, בניסיון להסביר. "אני חיה את החיים שלי
ואין רגע שאני מתחרטת עליו, או שהייתי רוצה לשנות."

אולי זה היה העניין? אולי כאן קבור הכלב, ואין בכוונתו לפודל
של נכדתו הצעירה ביותר, שאכל רעל עכברים ומת כעבור כמה שעות.
חרטות? סימה לא הניחה לעצמה להתחרט, היא הייתה נועזת, אמיצה
ולקחה סיכונים, כדי שלעולם לא תצטרך להביט לאחור ולחשוב על מה
שיכול היה להיות. חוץ ממנו. פעם, ברגע של גילוי לב נדיר, היא
סיפרה לו שלא פעם הרהרה בטיב הנישואים שלהם, בחיים שאולי
הפסידה. לא שהיא התחרטה על הילדים והנכדים, אך היא הרגישה שהיא
פספסה הזדמנות לפתח קריירה של אמנית, במקום להיות עקרת בית
משועממת. בין אם היא אמרה זאת מפורשות או לא, הוא ידע שהיא
האשימה אותו בכך, בחיים המבוזבזים שלה וזה משהו שתמיד העיב על
החיים המשותפים שלהם.

גם לו היו חרטות רבות, אך דווקא הנישואים שלהם לא היו ביניהן.
להפך, הנישואים היו הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. אבל הוא הצטער
שלא טיפל בסימה יותר טוב, שלא ניסה לעודד את שאיפותיה כאמנית,
וגרם לה להסתפק בפחות מהמגיע לה. למה הוא לא אמר לה יותר שהוא
אוהב אותה? למה הוא לא הראה לה את זה כל יום ויום במתנות,
בפינוקים ואפילו בחיבוק אוהד? אולי הוא בכלל היה צריך לתת לה
גט ולשחרר אותה לחופשי, הרי זה האקט הגדול ביותר של אהבה, לא
כן? אם אתה באמת אוהב מישהו, אתה צריך לשחרר אותו ואם הוא לא
חוזר סימן שאף פעם לא היה שלך. ככה הפתגם הולך, לא? הוא פחד
מהאפשרות הזאת, שהיא לא תחזור ולכן הוא נתלה על הנישואים וחנק
את שניהם. אין פלא שהיא חלתה בסרטן ועזבה אותו אחת ולתמיד.

גם בקשר למקצוע שלו היו לו רגעים של חרטה. הוא תמיד רצה להיות
שחקן ולהופיע על במה בתיאטרון. אבל אבא שלו והחברה שכנעו אותו
שאין כסף במקצוע הלא יציב הזה, ושאם הוא רוצה גג מעל לראש
ויכולת לקיים את עצמו, הוא צריך לפנות להשכלה גבוהה יותר. אז
הוא נרשם בחוסר רצון לאוניברסיטה, עשה תואר בפסיכולוגיה ולא
סטה לשנייה מהמסלול שאביו טווה עבורו. אמנם הוא לא היה
פסיכולוג במקצועו, אך הוא הרצה באוניברסיטה ועזר לעצב מוחות
צעירים ומבריקים, מה עוד אפשר לבקש? הייתה פעם אחת שבה הוא
כמעט והתפטר, לאחר מריבה קולנית עם הדיקן של האוניברסיטה לגבי
דרך העברת השיעורים שלו, אך בסוף הוא התרצה וחזר עם הזנב מקופל
בין הרגליים וערך את השינויים המתבקשים, כמו שהוא תמיד עשה.
כפי שסימה עשתה, גם הוא חטא לפעמים במחשבה שאילולי האחריות
המשפחתית שלו, והצורך במקור פרנסה יציב בשביל גידול הילדים,
אולי הוא היה נוטש את העבודה שלו וחוזר לחלומו הוותיק, למשחק.
אך אם הוא הרשה לעצמו לדבר בכנות, הוא הבין שהוא היה פחדן מדי
ותמיד המציא תירוצים לא לעזוב את העבודה. הוא פחד מכישלון ולכן
העדיף לא לנסות בכלל, מעניין מה סימה הייתה אומרת על זה...

והילדים? היו לו חרטות כה רבות בהקשר הזה, שהוא לא ידע מאיפה
להתחיל. הוא קם מהכיסא, הניח את ספל התה הקר שלו בכיור המלא
וניגש בכבדות לעבר הספרייה. היו שם ספרי פסיכולוגיה ומאמרים
ששימשו אותו בעבודתו, אבל היה בנוסף גם מדף שלם שמוקדש לילדים.
הוא הוציא אלבום תמונות מאובק וחזר באיטיות לכורסא, תוך שהוא
נושף ומפזר את האבק. הוא פתח את העמוד הראשון. יואבי... הבן
הבכור שלהם. הם רצו להיות שונים מההורים המיושנים שלהם ולהיות
יותר פתוחים עם ילדיהם. הם היו ליברלים אתו ונתנו לו חופש
פעולה ומרחב מחייה. הם פחדו ללחוץ עליו יותר מדי, פחדו שהוא
ייאטם לגמרי ולכן לא התערבו בחיים שלו בכלל. כשרותי, דני ושחר
נכנסו לתמונה, הם הקדישו את מירב זמנם אליהם, החליטו להיות
מעורבים יותר בחייהם ובעיקר לא לחזור על השגיאות שעשו עם
יואבי, שהפך לעצמאי מדי מהר מדי.

היו לילות שלמים שבהם הוא לא חזר הביתה וכששאלו אותו לאן הלך,
הוא פשוט ענה "לבלות". אחרי שהתגייס הוא בקושי היה בבית והעדיף
לבלות את ימי החופש הספורים שלו בפאבים או אצל חברים וחברות.
הוא היה בדרכו חזרה מבילוי לילי כאשר משאית סטתה ממסלולה
והתנגשה במכונית שלו חזיתית. הנהג ככל הנראה נרדם על ההגה, או
שהיה שיכור או משהו, לא שזה משנה. יואבי מת על המקום והמשפחה
נותרה הרוסה. לתינוק שנולד כ-3 חודשים מאוחר יותר הם קראו על
שמו, אך לכולם היה ברור שזה לא ישנה שום דבר, שזה לא ישפר את
המצב.

הוא נאנח וסגר את האלבום בעייפות. הם עשו כל-כך הרבה טעויות עם
יואבי, במיוחד הוא. הוא כה פחד להרוס את הקשר הרעוע במשפחה,
שהוא נתן לעניינים להידרדר. לאחר מכן הוא היה כל-כך עסוק ברגשי
האשמה שלו, שהוא לא שם לב לקיומם של רותי, דני ושחר ותלה את כל
תקוותיו ושאיפותיו בתינוק יואב. הוא ראה בו את ההזדמנות השנייה
שלו עם יואבי והשתדל לבלות עמו, לדבר אתו, להפגין הרבה חיבה
ואהבה, כדי שלא יתרחק כמו יואבי. הוא הזניח את כל השאר, אבל לא
היה לו אכפת. העיקר שיואבי יחיה שוב דרך יואב והוא יוכל לתקן
את כל הטעויות שלו מהעבר. דני ושחר נהיו מרדנים ותיעבו אותו,
אך הם אהבו את סימה וזה כל מה שהיה חשוב. הם נכשלו בבית-הספר,
עישנו סיגריות ועוד כמה דברים ושנאו את יואב על שגזל מהם את
תשומת הלב.

אחרי הצבא הם פשוט ניתקו את הקשר, ברחו לחו"ל ולא חזרו לבקר,
עד שסימה חלתה. עד אז הם בקושי שלחו ברכות קצרות וסתמיות ליום
ההולדת ולחגים, ושחר אפילו לא נתן לסבים לדבר עם הילדים שלו.
דני פשוט עבר לגור עם שותפו לחיים, ניתק את הקשר עם שאר המשפחה
ונהיה מעצב אופנה או שיער או משהו הומוסקסואלי אחר. גם זאת
הייתה אשמתו, אם הוא לא היה מפשל כל-כך, לסימה עוד היה קשר
הדוק עם המשפחה שלהם. הוא ידע שסימה בכתה לפעמים בלילות על
המשפחה ההרוסה שלהם ועל איך שהילדים נטשו אותם.

אבל רותי לא הייתה כזאת. רותי תמיד הייתה ילדה טובה ואחרי
שיואבי מת, היא ניסתה לשמור במו ידיה על שלמות המשפחה. היא
עזרה לגדל את יואב כשאמה שקעה בדיכאון, השיגה ציונים מעולים
בבית-הספר וחייתה את כל חייה כדי לרצות את הוריה, במקום לחיות
את החיים שהיא רצתה. הוא לא זכר שחיבק אותה, שאמר לה אפילו פעם
אחת שהוא גאה בה, או שהוא אוהב אותה, עד שחלתה, עד הסוף. אם זה
לא היה מנוגד לאופי העדין והמתחשב שלה, הוא היה אומר שהיא חלתה
בשביל להשיג את תשומת לבו. איזה דבר נוראי לחשוב, שהיא גססה
ומתה רק כדי שהוא יראה אותה בפעם הראשונה בחיים שלה.

הוא קם והלך לחפש אלבומים חדשים, מתוך דחף מזוכיסטי של הלקאה
עצמית. אבל רוב האלבומים היו של יואבי ויואב, כמה של רותי, אבל
כמעט שלא היו אלבומים של דני, שחר ורינה. הוא פתח בתמונה של כל
המשפחה ונשאר לעמוד שם ברגליים רועדות. הוא ראה את יואב מחזיק
את רינה עם החיוך הילדותי שלו, אבל העיניים שלו סיפרו סיפור
אחר לגמרי. הן סיפרו על ילד חסר זהות שחי חיים של מישהו מת,
שאף פעם לא זכה להכיר. הן היו עצובות ומיואשות מהחיים. מה הפלא
שהוא בקושי בא לבקר אותו ובכל פעם שנפגשו השתיקה ביניהם הייתה
רועמת? הוא הרס ליואב את החיים.

ורינה... עם כל-כך הרבה מטענים ומשקעים רגשיים, לא היה לה שום
סיכוי. היא לא הייתה מתוכננת. הם לא רצו עוד ילדים, כבר היה
להם נכד ראשון בדרך, הם רק רצו לנוח ולנסות ליהנות ממה שנשאר
להם מהחיים. אבל לילה אחד מתוך דחף חייתי ורצון להיות קרוב
אליה, הוא שכב עם סימה, לקול הפצרותיה הקלושות. הוא ידע שהיא
הייתה זקוקה למגע בדיוק כמוהו, אך הוא זכר גם את המבט המבויש
שלו לאחר המעשה, כאילו שהוא אנס אותה. ואז פתאום בגיל מאוחר הם
היו צריכים להתעסק שוב עם חיתולים, לקום באמצע הלילה, להניק,
לסובב את כל החיים סביב התינוקת החדשה. אז הם שכרו מטפלת צעירה
ונמרצת, במחשבה שהיא תצליח איפה שהם נכשלו.

כפי שהסתבר רק הרבה יותר מאוחר, הרבה יותר מדי מאוחר, המטפלת
הייתה מביאה את החבר שלה אתה, כדי לעזור לה להשגיח על הילדה
הקטנה וכדי שהיא לא תשתעמם לבד. שנים מאוחר יותר הם גילו שהחבר
היה נהנה יותר מדי מחברתה של רינה הקטנה והיה "משחק" אתה לעתים
תכופות בחדרה, מאחורי סורג ובריח. אפילו אחרי שנים של טיפול
פסיכולוגי אינטנסיבי, קבוצות תמיכה ומשברים נפשיים, רינה עדיין
האשימה אותם שהשאירו אותה לבד עם המטפלת והחבר שלה. בסופו של
דבר היא התחתנה עם גבר הגון והולידה ילדים, אך לא לפני
שהידרדרה לסמים ולזנות, ניסתה להתאבד והשתקמה לבסוף, בלי עזרת
ההורים. לא היה תמונות שלה באלבום מלבד התמונה של התינוקת,
רינה קרעה את כולם ושרפה אותם, אומרת שהיא לא רוצה חיים
מזויפים בתור מדד למי שהיא, למה שהיא.

הוא עצם את עיניו ונשען עם מצחו על הספרייה. הנשמות שלו היו
שטחיות ומהירות והידיים שלו הזיעו ורעדו. למה הוא כזה כישלון
בתור הורה ובעל? שלא לדבר על בתור בן אדם? למה כל דבר שהוא
נוגע בו מתפורר, קמל ונהרס מול עיניו? הוא היה נותן הכל כדי
לזכות בהזדמנות נוספת אתם, עם כל אחד מהם. הוא ידע עכשיו בדיוק
מה הוא היה עושה אחרת, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל זה,
הרכבת כבר נסעה והוא נשאר לבד על הרציף. פתאום צצה לו בראש
אמירה של ג'ורג' אליוט שקרא פעם על איזה מגנט: 'אף פעם לא
מאוחר מדי להיות מי שיכולת להיות'.

יכול להיות שהוא צודק? העיניים שלו נפקחו בתקווה, השפתיים
הסדוקות שלו התהדקו במחשבה. כן! זה מה שהוא יעשה! הוא ירים את
השפופרת, יחייג ליואב, יתנצל על שהרס לו את החיים ויתחנן
להזדמנות נוספת. הוא יזמין אותו לכוס קפה והם ידברו על סימה
ויואבי, ויישרו את ההדורים ביניהם אחת ולתמיד. אחר כך הוא
יתקשר גם לרינה, דני ושחר, והם יהיו משפחה בפעם הראשונה
בחייהם. אולי אפילו התמונה הבאה באלבום לא תהיה זיוף אחד גדול
והחיוך שלהם לא יהיה דביק, אלא חם, אמיתי ומאושר? הוא ניגש
לשפופרת והתחיל לחייג את המספר של יואב, מחכה בנשימה עצורה
שמישהו ירים את הטלפון בקו השני. ברגע שהוא שמע את ה"הלו?",
הוא מיהר לנתק. לא, הוא לא היה מסוגל. סימה הייתה האמיצה, הוא
תמיד היה הפחדן וככה תמיד גם יהיה. זה מאוחר מדי, הכל נשבר
ואין דבק מגע שבעולם שיצליח לתקן את הנזק.

הוא נאנח והתקפל לתוך הכורסא, מחפש את השלט נואשות. הוא הדליק
את הטלוויזיה לאופרת הסבון מלאת התככים שהוא כה אהב ונתן לעצמו
להישאב לסיפור. הוא הניח לעצמו לשכוח מקיומו הנחות והשולי,
והתאים את עצמו בקלות לתבניות הקבועות שלו. זה היה פשוט קל
יותר ונוח יותר לשבת לאחור ולתת לחיים לנווט את עצמם מול
העיניים, מאשר לקחת את המשוט ולהילחם בגלים. הוא בהה בטמטום
במסך הטלוויזיה, האלבומים פרוסים לפניו והזכרונות מודחקים לזמן
אחר, לפחות לעת עתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
העבודה שלי הכי
מעייפת. אתם
חושבים שפועלו
של בועז רימר
עסוק? נראה אתכם
מגבים 7 ג'יגה
כל לילה.

/dev/hda5 הדיסק
של במה חדשה
רוצה שידרוג


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/05 13:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה