[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הילה זלדין
/
הצעקה האחרונה

כשעוד הייתי ילדה קטנה מאוד, רק מלאו לי שלוש שנים, אמא אמרה
שהיא בהיריון ויהיה לי אח. או אחות. באותו זמן לא ידעתי מה
המשמעות של עוד שותף למשפחה שלי, כי הייתי קטנה. אך כשהיא
נולדה שמחתי כל כך.
היא הייתה החיים שלי, הכל בשבילי. אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר
בעולם.
לפני כחמש שנים, חיי השתנו. באותו יום נוראי חיי נמוגו כהרף
עין.
אחותי הקטנה, דונה, יצאה לטייל, לקטוף לאמא פרחים. היא ביקשה
ממני שאבוא איתה, להתלוות אליה. אך אני לא רציתי, התעצלתי.
אמא לא אמרה כלום אך ראיתי על פניה את המבט הזה, המבט שאומר לי
ששוב אני לא בסדר. תמיד כל מה שעשיתי לא היה בסדר, שום דבר לא
היה מרצה אותה. ואבא, הוא מעולם לא התנגד לאמא. לא דיבר. לא
ידעתי אם אהב אותי, קיווויתי בלבי שכן.
התקווה, זה הדבר היחיד שנותר בי מאז.
דונה יצאה, היא נראתה מאושרת ביותר, לא ממש הפריע לה שלא באתי,
אך היא הצטערה. אהבנו להיות יחד. בעצם, היא היחידה שאהבה להיות
אתי. אמא תמיד סירבה, היא טענה שהייתה עסוקה מדי בשביל לשחק,
או לצייר. אבל תמיד ידעתי שהיא מתחמקת ממני. גם כשהייתי קטנה
מאוד, עוד לפני שדונה נולדה, היא לא הייתה אתי - בשבילי, כמו
שאמא צריכה להיות. היא כן דאגה להאכיל אותי, להלביש אותי
ולהשכיב אותי לישון. אבל זה היה רק כי הייתי קטנה ולא יכולתי
לעשות את הדברים האלו בעצמי. כשכבר התבגרתי וידעתי לטפל בעצמי
היא הפסיקה לדאוג לי. עשיתי הכל לבד. ואבא, אבא שתק.
אני הייתי בחדר, קראתי ספר, ושכבתי על המיטה. לפתע הרגשתי רע
ששלחתי את דונה לשוטט לבדה בכפר. היא ילדה קטנה, וזה מסוכן.
הרגשתי שמשהו לא בסדר.
מיד עזבתי את הספר וברחתי דרך החלון. לא רציתי להיתקל באמא,
שתתחיל לתחקר אותי בשאלות מציקות. התחלתי לרוץ, תוך כדי מעקב
אחר הפרחים שדונה פיזרה בדרך.
היא לעומתי בינתיים רדפה אחרי פרפר. פרפר יפה מאוד, ניסתה
לתפוס אותו להראות לאמא.
אני המשכתי לרוץ, הרגשתי עקצוצים בבטן, משהו נתן לי להרגיש
שהיא הולכת לתוך סכנה. מין תחושה שכזאת, לא נעימה.
דונה המשיכה לעקוב אחר הפרפר בדילוגים, מחייכת וצוחקת לה. לא
שמה לב שהיא נכנסת ישר לתוך מערה.
אני המשכתי לרוץ, גם אני לתוך אותה המערה. ואז שמעתי צעקה
מחרישת אוזניים. נעצרתי במקום, הקול הזה. רצתי לעברו, וראיתי
את הקרקע מלאה בדם, המון דם. היו פרחים מפוזרים, מעוכים
ונבולים. נראו עצובים. אך המראה המחריד ביותר היה גופה ששכבה
על האדמה, ללא ניע.
עצרתי המומה בפה פעור, הסתכלתי על גופתה הלא חיה, שותתת הדם -
של אחותי הקטנה, דונה. מסביבה היו מסודרים פרחים אדומים מדם.
חובקים אותה.
הדבר היחיד שהיה שם חי, מלבדי, היה הפרפר הזה שעקבה אחריו,
דונה, עד לפני רגע. הוא התעופף סביבה, כאילו מכסה אותה בשכבת
זוהר, עוטף אותה באור גשמי. חשבתי שאני מדמיינת, אולי היה זה
השוק שהייתי בו, עד לפני הרגע שבו התפרצתי בבכי מר וחזק.
השמעתי את אותה הצווחה הנוראה ששמעתי מקודם. הצעקה האחרונה של
אחותי, הדבר האחרון ששמעתי ממנה בחיי.
כל מה שהיא רצתה היה להביא לאמא פרחים, ואת הפרפר ההוא, היפה,
המיוחד. ואני חזרתי הביתה, מלאה בדם, אחותי בידיי, והפרפר.
הפרפר ההוא. בוהה בפרצופי הוריי המבוהלים. ואני אשמה בכל.
העצלנות שלי הרסה הכל.
העצלנות שלי - הסקרנות שלה.

היום, אני בת 17, נזכרת ביום ההוא. לא סולחת לעצמי, לעולם לא
אסלח.
איך הרסתי הכל, הכל באשמתי. כמו תמיד.
היום, לפני חמש שנים, זה קרה. היא כבר איננה. הייתה כל כך
קטנה, כל כך יפה, מלאת חיים, שהרסתי לה. אני - לא.
מסתכלת על קברה, מלאת אשמה. ולצדי עומדת אמא ובוכה. לידה נח
אדם על משכבו, אדם שמעולם לא הכרתי.
אבא שלי!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני רעבה,
יש כאן איזה
סלוגן טעים
בסביבה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/05 14:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילה זלדין

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה