יום אחד, ראיתי טלוויזיה בסלון כמו איזו זקנה נכה. עברתי ערוץ
ערוץ אבל לא היה כלום, אז נאלצתי להסתפק בסרט ישן בשחור לבן.
הייתה שם אישה יפה עם ריסים ארוכים שהתנשקה כמו חננה עם קשיש
בגיל העמידה. כל הסרטים העתיקים האלה אותו הדבר - בכולם יש
בלונדינית וקשיש שכל הסרט סתם מתרגשים ובסוף מדביקים אחת לשני
נשיקה יבשה וזה כנראה שיא האהבה של שנות ה-30 התמימות, או
שלפחות ככה זה בסרטים המחורבנים.
חשבתי שיהיה נחמד לנמנם על הספה המטונפת מול הטלוויזיה, אחרי
שפיזרתי פה חפצים ואוכל, אך לפתע נשמעה דפיקה בדלת, כאילו איזה
שוטר או משהו רצה לפרוץ ולירות לי במצח.
פתחתי את הדלת בזהירות וראיתי שזה לא המשטרה אלא עוזי בפיג'מה
מצחיקה ועם עיניים אדומות חייתיות, חצי עצומות. הוא נראה כל כך
מסכן שאפילו שכחתי שאני בעצמי לבוש חרא ועוד עם נעלי בית
פרחוניות של סבתא.
כבר חצי שנה שאני מנסה להיות נורמלי, ועוזי, ידעתי זאת, יכול
להסיט אותי. תפסתי כבר שהוא התעסק עם משקאות הקסמים ולא רציתי
להכניס אותו. פחדתי שיהפוך את הדירה ואני לא אהיה מסוגל לעצור
אותו.
"מה 'תה עושה היום, גרב?" שאל עוזי כאילו בא לפה כל יום,
וסירחון האלכוהול שהתערבב עם הריח המסריח מהפה שלו, עשה לי
בחילה.
"לך תישן ואז נדבר. אני אצלצל אליך," עניתי לו. עוזי התנדנד
במקומו, גיחך, ושוב הרצין - "בואינה יש מסיבה!"
הוא נתמך בקיר והתפרץ לתוך הדירה של סבתא. ראיתי אותו מתקרב
לספה והצטערתי שפתחתי לו את הדלת.
"אז 'תה אולך?" - עוזי הסתובב אלי ועיניו השקועות התגלגלו
בחוריהן באופן דוחה. רק אז שמתי לב לכך שהוא על סף החיים
המחורבנים שלו. "לא לא, אמרתי לך כבר שסיימתי."
"מה 'תה רואה בטלוויזיה?" - הוא התקרב לטלוויזיה של סבתא ושם
עליה את ידו השמאלית. עמדתי בצד והזדעזעתי בשקט מהשערות
השחורות, המכורבלות והמגעילות שהסתלסלו לו בידיים. איכס.
"אין לי זמן, אני עסוק." ניסיתי להיראות רציני ודיברתי עם עוזי
בקשיחות ועקשנות, אבל הוא צחק בקולו הצרוד ולא התייחס אליי
ברצינות. עמדתי בשקט כשהוא בכה מרוב השמחה והרגשתי הרבה הרבה
כעס וזעם.
"לך לישון -" גירשתי אותו אבל הוא לא הלך. עוזי פסע מקיר לקיר,
הזיז דברים, נגע בחפצים שלי ושל סבתא, והדיף סירחון לחלל החדר.

"מה 'תך גרב, כל-טוב?" עוזי התקרב אלי והיה נמוך בהרבה ממני,
הוא הציץ אל תוך פניי מלמטה, אבל לא עניתי כי עוזי לא חבר שלי.
התרחקתי ממנו לכיוון הדלת ופתחתי אותה. עוזי עשה פרצוץ חמוץ
וזרק את ידיו הגדולות לצדדים - "ככה 'תה מגרש אותי, אחי?"
ניסיתי להיראות מאיים אבל הוא סירב להסתלק. הוא התנודד, ופנה
בפסיעות איטיות למטבח.
"היי! לאן אתה הולך?" קפצתי אליו, "בח..." מילמל עוזי מבלי
להסתובב. עקבתי באימה אחרי תנועותיו כאשר הוא פתח את המקרר
והציץ לתוכו. עיניו כמעט נעצמו והוא עמד ליפול ממש לתוך המקרר,
ולשבור שם דברים. "לא, עוזי! מה אתה רוצה?"
"יש'ך ביצים?" עוזי כבר הבחין בביצים שהיו במקרר, ועליהם
התקמצנתי. דמיינתי אותו מוחץ ביצה באגרופו והנוזל מטפטף על
הרצפה. "סגור את המקרר ולך הביתה, תואכל בבית." דחפתי את דלת
המקרר בעצבנות ועוזי הסתובב אליי, כועס. "אני רעעעב!"הוא נבח
ואני נרתעתי ממנו כי לא רציתי להשתמש בכוח. אך עוזי פתאום הפך
לשועל ערמומי והכניס יד לכיס מכנסיו. הוא הוציא ממנו שקית
כחולה קטנה, ופתח אותה על השולחן במטבח.
"אלוהים ישמור!" - לטשתי את עיניי בשקית ותהיתי מאיפה עוזי
השיג את זה? "שלנו," חייך אליי עוזי וחשף את שיניו הצהובות -
"חינמי".
צווחתי משמחה וקפצתי לפינת מחשב כדי להוציא דף מדפסת. את השקית
שמתי על הדף ובזהירות בזהירות הוצאתי את האבקה בעזרת הסכין.
"חצי בחצי," לחש עוזי מבלי לנתק את מבטו מהשקית המתרוקנת.
הנהנתי והתחלתי לחלק את זה עם אותו הסכין. בדקתי אם יש עיתונים
ישנים במטבח אבל הכול היה חדש, ואני קורא עיתונים חדשים. חשבתי
שאם אלך לרגע לסלון, עוזי ייקח מהמנה שלי קצת, אז תלשתי שני
דפים משובצים מהפנקס-כיס שלי והתחלתי לגלגל את שלי בקפדנות. את
הדף הנותר גילגל עוזי. ראיתי שקשה לו לשלוט בידיו בגלל השיכרון
המחורבן, ושמחתי. הייתה לי תקווה שיביא לי במתנה תוספת למנה
שלי מהחומר שלו. לא הזיז לי שהוא הביא את השקית עד לפה בשביל
איזה אשכנזי שהוא בקושי מכיר, ועוד אחרי שלא דיבר איתו חצי
שנה.
הצמדתי את קצה הקשית לנחיר אחד ואת קצהו השני החזקתי קרוב
לאבקה, ונשמתי את זה עמוק.
עמוק עמוק עמוק ככל האפשר. כמו בימים הטובים ההם...

וסבתא יקרה שלי תיפול בדרך הביתה בכביש ומשאית ענקית תדרוס
אותה ותמרח אותה. גם אם לא, והיא עכשיו בדרך, היא לא תיכנס
הביתה. לא היום.
הייתי בתהום הכי מחורבנת שאפשר למצוא. נפשי התמלאה בכל מיני
דברים גדולים שהחיים לא שווים את ההרגשה שלהם. אהבתי את עוזי,
תלשתי דף נוסף מהפנקס שלי וגלגלתי אותו בשביל עוזי. הוא נכנס
איתי וכמה דקות ישבנו על השרפרפים המחורבנים במטבח וצחקנו כמו
מפגרים. עבר זמן מה אחרי שנכנסנו לזה בפעם השנייה, ואז קמתי
למזוג לנו "אנרג'י" ששמרתי לימים שכאלה.
"אז מה עם החברה 'שך?" התעניין עוזי. "מה אתה רוצה לשמוע?" -
הצטחקתי ושמתי על השולחן שתי כוסות. עוזי רוקן את כוסו בבת אחת
ותמך עם ידו בסנטרו, הסתכל עליי במבט עליז וחולמני כשלגמתי
באיטיות מהכוס שלי. "אתה כבר דופק אותה?" "כן." עניתי בכנות
ונזכרתי בדמותה משום מה. היא כוסית, אבל יש לנו יחסים קשים.
"באמת?" עוזי הלם באגרופו על השולחן מרוב התרגשות. "כן." גם
אני התרגשתי שהצלחתי להשכיב אותה בסופו של דבר. "אתה כלי,
גרב!" עוזי שרבב את שפתו ואני הנהנתי.
הדלקתי לעצמי סיגריה ועוד אחת לעוזי. שאפנו את העשן, שחררנו
אותו מהריאות, ובעוד אני משתעל, עוזי פרץ ביללת דיכאון, מוזיקה
שהוא שומע ואני לא ממש אוהב: ... אני אוהב אותך... נה נה נה...
ואת עזבת אותי...
בפעם השלישית שנכנסנו, התחלתי להרגיש בחילה ורציתי להקיא. היה
ערפל שחור בחדר והכול הסריח מוות. עוזי התיישב ליד הקיר על
הרצפה, עצם את עיניו והתחיל לנחור כמו חזיר. לא רציתי ליהשאר
לבד, אז התחלתי לטלטל את עוזי בכוח שיתעורר. אבל הוא רק פתח את
פיו המצחין ונחירותיו מילאו את כל הבית, כמו רעם שלפני הברק.
לבסוף התיישבתי לידו על הרצפה והנחתי את ראשי על כתפו בחוסר
אונים. עוזי נשם בכבדות, קינאתי בו על כך.

חשבתי הרבה פעמים על המטאוריט המחורבן שייפול על כדור הארץ
בעוד כמה שנים. מה יהיה אז? - לא אהיה חייב לסבתא שום דבר.
שתלך על הקביים.
איזה עולם מופלא זה, חייכתי לעצמי, אין פה שום גבולות, אין
סודות, הכל גלוי ומותר לכל אחד. צריך רק להושיט יד וזה שלי.
הכל פה בריא וטבעי שנברא כדי לעזור לי ולתמוך ב"אני" הקטן,
הכול מן התפוז הסחוט למיץ ועד לשקית הקוקאין האלוהית. הכול
בשבילי פה.
והמטאוריט המחורבן ייפול כדי לחסל את סבתא, לא אותי, כי במעמקי
ליבי אני יודע שאני כבר גמור. לא נשאר לי הרבה ואין טעם להמשיך
ולעשות דברים מטומטמים כדי לברוח מהמציאות. המצב לא יהיה גרוע
יותר כי אין לאן. אני אשאר כמו שאני עד שבוקר אחד לא אתעורר.
ואז?
אז יקברו אותי באיזה בור מסריח מצואת כבשים, באיזה אפגניסטן או
משהו, ואני אשכב שם עד שתולעים לא ישבעו מהפגר המגעיל שלי
ויעזבו אותי גם הם. אפילו הם.
סבתא שלי, הזקנה הטיפשה, תרים טלפון לעולם הבא ואז כולם יהיו
שמחים. איזה יופי.
עוזי אשם, אין לי שום ספק. הוא זה שפגשתי בשוק, זה שלימד אותי
לא להתפרק אלא ללחום בדרקון החיים, ולבסוף היה לזה שלחש לי
במסיבה המחורבנת שלו שאני "אינדיווידואל", ואנשים כאלה עוסקים
בפיתוח היחודיות שלהם.
והנה אני, שמשון גיבור הקומיקס, ואני לא לועג לעצמי. אני באמת
אדם מיוחד, מיוחד מדי, אבל למי מזיז?

נזכרתי בסבתא של שנה שעברה. זאת הייתה סבתא אחרת, אותה הזקנה
רק שפחות עייפה. היא נכנסה לדירה ככה פתאום, כי התחשק לה
להיכנס, ואני שכבתי מסטול כמו שטיח על הרצפה, חתיכת טינופת,
מוקף בהרבה הרבה זבל.
"זה הזבל שלי," אמרתי לה אז, "ואני נהנה לשכב בתוכו."
הידיים של סבתא הן כאלה מקומטות, והאצבעות הכחולות האלה,
הרזות, תמיד רועדות, והיא עדיין לא מתה. היא כבר כלום. אבק
שרוצים להיפטר ממנו... והיא חיה. ובידיים השבריריות האלה היא
החזיקה מטאטא ענקי למידותיה, וברגע שישבתי מסומם, מכורבל אי שם
בפינה, היא פינתה מהסלון זכוכיות, בקבוקים וקופסאות. היא עשתה
את זה בשתיקה והיה לי חבל עליה, רציתי לעזור אבל הייתי כבול על
ידי המחשבה שהיא טיפשה.
התפללתי שתפסיק כבר את הניקיון הדפוק הזה, שתפסיק להתכופף
ולהרים מהרצפה דברים שפיזרתי, שהרסתי, אבל היא לא הפסיקה.
"למה את מנקה אם במילא מחר הכול יתלכלך שוב?" שאלתי את סבתא,
והיא פרצה בבכי מר על אתמול, היום ומחר.