פעם, בערך לפני שנה, ביקרתי בביתם של משפחחת נייס-סוויטהארט.
אפילו לנתי שם לילה אחד. זה היה הלילה הראשון בחיי שישנתי בחדר
משלי, עד אז ישנתי תמיד בחדר שמשותף לי ולאח שלי, או באותו חדר
עם חברים שלי, במידה וישנתי אצלהם. אבל אצל הנייס-סוויטהארטים
ישנתי בחדר ענק שהיה רק שלי. הוא היה בתחתית הבית, והיתה בו
טלויזיה ענקית, חצי מטר בערך, שזה הרבה מאוד אינצ'ים. זו הייתה
כמובן רפליקה בזעיר-אנפין של הטלויזיה שהייתה להם בסלון. היה
בחדר גם שולחן ביליארד ומיטה גדולה ונוחה עם סדינים יפים
מוצעים עליה. בכלל כל המקום היה מאוד נחמד, הם גרו בעיר קטנה
וחסרת שם במרכז ארצות הברית, עיר שבה כל האנשים היו מאוד
חביבים, ובמסעדות אמרו לך שלום. העיר הייתה כמו עיירה קטנה שבה
כולם מכירים את כולם, רק שהיו בה כמה מיליוני תושבים. בכל
אופן, שם קנה מיסטר נייס בית (שתי קומות עם בריכה וחצר 2
דונם), ולאחר שהוא התחתן עם מיס סוויטהארט, והם איחדו את שמם
(שניהם היו תומכים בשוויון זכויות לנשים, והתנגדו לרעיון שהאשה
לוקחת על עצמה את שם הבעל), הם עברו לגור שם, ונולד להם זוג
תאומים חמוד, ילד וילדה. שניהם בגילי. הילדה בלונדינית ויפה
מאוד כמו אמה, מיס איז נייס-סוויטהארט. הילד, בחור צעיר ונאה
בעל מבט רציני, העוטה חיוך תמיד,  דומה דמיון רב לאביו. שניהם
גם אנשים מאוד אינטיליגנטיים. יש להם כלב גולדן רטריוור, שיודע
להביא את הכדור שלו כשקוראים לו "פטצ'!"

אני הרגשתי קצת לא שייך לשם. כלומר, גם במראה שלי (הלא מושלם,
בלשון המעטה) וגם בבגדים שלי (שהולמים יפה את המעמד הסוציו
אקונומי שלי, "הייר מידל קלאס" אבל לא ממש הלמו את הגדים של
הנייס-סוויטהארטים) אבל ביחוד במחשבות שלי.
הרגשתי שהמחשבות שלי יוצרות דיסוננס עם הסביבה, כאילו אני פוגע
בפסטורליות, כשאני חושב מחשבות כגון "יו, איזה כוסית הילדה
הבלונדה שלהם, איך בא לי לזיין אותה" או  "מעניין אם תות יודע
שהחברה שהוא משקיע בה מעסיקה ילדים מהודו בתשלום זעום" או
"מעניין עם הומו יודעת שעם כל הפמיניזם שלה, בעלה מפרנס את
המשפחה"
(אגב, תות הוא שמו הפרטי של מר נייס-סוויטהארט, והומו הוא שמה
הפרטי של מיס איז נייס-סוויטהארט)

כך או אחרת בסוף הייתי צריך ללכת משם, ארזתי את המזוודות שלי,
ונפרדתי לשלום, ומשם הלכתי לביתם של גורג' ומרי מקפי.

ואחרי הכל, לא זיינתי את הבת שלהם, וגם לא אמרתי לה שום דבר
בכיוון. למען האמת אפילו לא התחלתי איתה, ואפילו דברים שילדים
וילדות בכיתה ג' לא עושים, לא עשינו. ומסתבר גם שהחברה שבה
מעורב מיסטר נייס-סוויטהארט, דווקא לא ממש מעסיקה ילדים בהודו,
ואפילו בסוף נגלה לי ממקור עקיף, שמיס איז נייס-סוויטהארט היא
דוקטור לרפואה, הM.d שלה היה תלוי בבית שלהם ואפילו לא שמתי
לב. בזמנה הפנוי היא מארגנת נשפי צדקה, ותורמת אחוז נכבד מהכסף
שהם מרוויחים.

נו, אז כנראה שאין להם איזה סוד אפל. הם לא חבורה של רוצחי
גרזן מטורפים, והם לא סוגדים לכת השטן, אבל אולי, ורק אולי, יש
להם איזושהי בעיה קטנ-טנה, שלי אין.

                       

הזהרה: הערה חוץ-סיפורית בהמשך, אם אתם לא חזקים מספיק כדאי
שתפסיקו לקרוא כאן

מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות
מרווח בטיחות








אתם לא רוצים אפילו להתחיל לדעת עד כמה הסיפור הזה מבוסס על
סיפור אמיתי