אחות שלי,
אתמול, מאוחר בלילה, דיברנו.
אמרתי לך שאני אוהבת אותך כל כך הרבה, ושכל כך הייתי רוצה
שתהיי איתי, ועם כל העולם, היום.
ואמרתי לך שאני מתגעגעת אליך, ושוב פעם אמרתי לך כמה אני אוהבת
אותך.
ואחר כך, אמרתי לך משהו שהיה לי קשה להגיד לך, אבל ידעתי שאני
חייבת להגיד לך אותו, לטובתי האישית.

אמרתי לך, שאני יודעת שגם אני חסרה לך כמו שאת חסרה לי ושאת
מתגעגעת אלי כמו שאני אליך.
אבל, אני לא יכולה שתבואי אלי ותהיי איתי מתי שאת רוצה.
כי יש לי חיים! יש לי לימודים מבחנים וחברים, חברות ועבודות
ובגרויות, ולחץ וכל מיני דברים ועיסוקים, שבהם אין לך מקום.
שאליהם את פשוט לא שייכת ולא מוזמנת.
ואמרתי לך שאם תבואי למקומות האלה, אני לא אוכל לתפקד שם
נורמלי.
ונכון שאני אוהבת אותך, ונכון שאת חסרה לי, אבל אני חייבת
"להמשיך הלאה", עד כמה שזה נשמע כקלישאה. חייבת להמשיך לתפקד
ולעשות.
אבל, הבטחתי לך שמהיום (אתמול) אני אקדיש זמן מסוים לשתינו. רק
לך ולי.
זה יכול להיות כשאעשה הליכה רגלית למקום כלשהו, כשאל ההליכה
הזאת את תהיי מוזמנת להצטרף אלי וללכת ממש לצידי, ואפילו נוכל
להחזיק ידיים.
או זה יכול להיות כשאקשיב לקלטת המדהימה שהשארת לנו, שאני כבר
יודעת אותה כמעט בעל-פה...
או לכל מקום בו אני אזמין אותך, כשאחשוב שזה הרגע הנכון
והמתאים.
ואז אמרתי לך שאני מקווה שאת תביני אותי.
ואמרתי לך שאני מקוה שטוב לך, ושאני בסה"כ רוצה שגם לי יהיה
טוב, ושאני יודעת שזה גם מה שאת רוצה.
ואמרתי לך שאני אוהבת אותך הכי בעולם.
ואמרתי לך לילה טוב, ונראה לי ששמעתי אותך מאחלת בחזרה.

והיום בבי"ס, לא באת לבקר אותי. את הבנת והקשבת לי, חמודה
שכמוך.
ואני כבר מחכה לפגישה שלנו שתהיה מתישהו היום. ואני בטוחה שגם
את.