הכמיהה אל הנסתר,
העצב שנותר,
האושר שדופק בדלת,
אינני שייכת.
פוסעת בשביל אין סופי,
לאן הוא מוביל נפשי לא מודעת,
שלום לך יפתי,
עכשיו אני שוקעת.
עיני מביטות קדימה,
ממוקדות במתרחש,
למעלה, למעלה,
הקול לוחש.
כמו אדווה שהפכה לנחשול,
אשר בסופו של דבר הציף את הכל,
אולי זה הסוף,
אולי רק התחלה,
תוצאה של בהלה.
השמש שוקעת וזורחת שוב,
בליבי עדיין מאמינה שישוב,
נסתר מן העין,
אך חבוי שם בפנים,
אותו אושר תמים.
לאן ומתי ומדוע ללכת,
משם או מכאן אל אבני הברקת,
פוסעת לי לבדי,
אינך לבד,
כלואה בתוך עצמי,
אין ממה להסתתר,
טוב לי איך שאני,
כך הוא תמיד אומר.
שלום לעצב, שלום לבדידות,
אני מאמינה שעוד נפגש,
אך עם הזמן זה יהיה פחות ופחות מרגש.
הדלת נפתחת למציאות חדשה,
אני מוכנה.