פיסת לחם באוויר ,
תמיד יש מין רגע קטנטן שנראה כאילו היא לעולם לא תרד.
כשהיא בשיא הגובה שלה, בשיא התנופה, כאילו היא תישאר תלויה
לנצח.

פיסת הלחם פגעה ברצפה,
אלפרד שקלט את זה ניגש באדישות אל הלחם ונגס בו קלות.

אך אל נא תחשבו את אלפרד לתרנגול רגיל שרודף אחרי פיסות לחם
מזדמנות,
לעיתים יש הרבה יותר בתרנגול משנדמה לעין, בדיוק כמו באלפרד,
בדיוק!

קוראים לו אלפרד והוא נמצא בחווה הזאת מהיום שבו נולד .
אבא שלו היה תרנגול וסבא שלו היה תרנגול וככה זה הולך המון
שנים אחורה.

אני זוכר שעוד מגיל צעיר הוריו של אלפרד ניהלו איתו שיחות על
בסיס קבוע,
שהוא תרנגול גאה למשפחת תרנגולים מפוארת ושביום מין הימים,
כשאביו יזדקן ולא יוכל למלא את התפקיד החשוב של להעיר את דיירי
החווה,
אלפרד יאלץ לקחת על עצמו את המשימה ולהמשיך את השושלת.

"מסמר רופף אחד עלול למוטט בית שלם", נהג אביו לומר לו כמעט
בכל הזדמנות.

ואלפרד הקטן, הוא היה תרנגול כל כך חולמני.
עיניים גדולות בוהקות באור החמה, כל כך סקרן ונרגש כל הזמן.
הוא בכלל התעניין באסטרופיזיקה, תמיד עניינו אותו הכתמים
הבוהקים בשמיים כשהשמש ירדה אל הים.

זוכר אני גם את הלילה שבו הבין אלפרד שמקומו בחווה, מעודי לא
חשתי כאב שכזה על חיה.
אחד השועלים מהכפר הסמוך פרץ את הגדר המקיפה את הגינה והתגנב
אל הלול.
אביו של אלפרד שראה את המתרחש ניסה להגן בגופו על התרנגולות
הישנות ושילם על כך בחייו.
עד שיצאתי אל החצר הספיק להסתלק השועל עם אביו של אלפרד בפיו.

הבטתי באלפרד הקטן שהתעורר זה הרגע,
הוא פקח את עיניו לרווחה והביט בי במבט כה חודר וסובל.
כאילו ידע על שהתרחש.

מאז אותו הלילה ידענו כולנו, אני והתרנגולות, שמשהו נשבר
בתרנגול הצעיר.
עיניו כבר לא בהקו בסקרנות והוא כבר לא השמיע אפילו לא קרקור
אחד.

"מה יועיל לך תרנגול שלא מקרקר?" שאלו אותי הכפריים שעברו
באזור, "תרנגולים שכאלה מתאימים רק לצלחת", קבעו בגסות.
אבל אני הנפתי את ידי לסלקם,
אלפרד הקטן היה עתה חלק ממני.
כה כאב לי עליו שהיה זה כאילו כאבי שלי.

עוד חתיכת לחם באוויר,
רק שאין להם תרנגולים פה.