הנסיעה לקחה שעות. שעות על גבי שעות. למען האמת, היא לקחה רק
ארבע וחצי שעות, אבל למישהי כמוני, שכל-כך רצתה כבר להגיע לשם,
הנסיעה לקחה שעות, שעות על גבי שעות. אבל היא הסתיימה אחרי שלב
כלשהו. כיביתי את הדיסקמן שלי שהיה כבר עייף מרוב ששמעתי בו,
אספתי את דבריי, וירדתי בצעדים מהירים ובטוחים בעצמם. לקחתי את
הדברים שלי מהתחתית של האוטובוס. התחלתי ללכת לכיוון התחנה
המרכזית. הלכתי כל-כך מהר, כמעט רצתי. אני חושבת שהלכתי ככה כי
פחדתי שאם אני אלך קצת יותר לאט האנשים סביבי ייבהלו מהלב שלי
שפעם ופעם כאילו אין מחר. וחוץ מזה גם פחדתי שהוא יחליק לו
לתחתונים.

ידעתי שהוא מסתובב איפשהו, באזור. קבענו להפגש ב-13:30, ועכשיו
היה רק 13:20. עוד עשר דקות... עוד עשר דקות... חייבת להעסיק
את עצמי. התיישבתי על איזה ספסל שהיה שם, הנחתי את התיק הגדול,
שישב לי על הגב, על הספסל. לקחתי את התיק הקטן ופתחתי אותו.
פלאפון, דיסקמן, מצלמה, ארנק, יומן, מחברת, ספר, קלמר קטן אוכל
ומים. הכל היה שם. הוצאתי את כל הדברים, ועשיתי סדר. פתאום,
מישהו כיסה לי העיניים, הוא עמד מאחוריי, והיה לו ריח שפשוט
ידעתי שאני זוכרת מאיפשהו. הלב שלי, שמרוב התרגשות פעם 1000
פעמים בדקה, כבר לא עמד בלחץ. הוא החליק לתחתונים. לא סתם, אבל
הוא פעם נורא חזק. הוא התקרב אליי, ונישק אותי נשיקות קטנות על
האוזן. נשיקות קטנות, נשיכות קטנות שהעבירו צמרמורת בכל עמוד
השדרה שלי. העור שלי התברווז לגמרי, ככה זה איתי כשאני בכזאת
סיטואציה. הוא המשיך מהאוזן למטה, לכיוון הצוואר שלי. העיניים
שלי היו עוד עצומות, למרות שהידיים שלו בכלל לא היו על העיניים
שלי. ברגע אחד פתחתי אותן וראיתי אותו שהוא עמד מאחוריי...
עמדתי במהירות, לקחתי את הדברים שלי ועברתי לצד השני של הספסל,
ונכנסתי ברווח בינו לבין הספסל. קפצתי עליו, והוא הושיב אותי
על הגב של הספסל. אני חושבת שעמדנו ככה אולי 10 דקות שלמות.
מתמסרים אחד לשני לגמרי. לבסוף, התרחקנו קצת, והתנשקנו.
התנשקנו אולי שלוש דקות, האנשים בהו בנו, ולנו לא היה אכפת
בכלל מהעולם...