שרה להב / 471. שקטה הדמוע |
שיסה בה זיוו של אביב
על צבא-חילו, גווניו
ואהוב סהור שהאיר פניו.
והוא בא לה כאורח
הנושא בידו זר פורח
כשכבר תמו נעוריה
אך לא נמוגו ניחוחי-תירושיה.
והיא כמו חגה בא-לה
לכבודו נתקשטה לה.
וזה, ניצני מאנו לבקוע.
והזכרון צורב ושקטה דמוע.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|