עוד צעד אחד.
צעד אחד קטן.
ידיי המושטות נמתחו עד כאב. אצבעותיי התכוננו לתפוס בה.

עברתי הרים וגבעות, עמקים וגאיות במרדף אחריה. הייתי מותש,
באפיסת כוחות מוחלטת. היא היתה מולי, מוחשית מתמיד - הקשת.
התבוננתי כמהופנט בצבעוניותה הזוהרת למולי, שואל את עצמי כיצד
אוכל לגרום לה להישאר במקומה לרגע.
פתאום ראיתי את פניך עולות מתוך הילת הצבעים, מחייכות אלי,
קוראות לי. נזכרתי ביום ההוא בו הבטחתי לעשות הכל למענך, ואת
ביקשת ממני את הבלתי אפשרי: את הירח, את פרח לב הזהב ופיסה של
קשת. אז יצאתי למסע ולא זכיתי לראותך עוד, רק בחלומות
ובהזיות.

זינקתי קדימה. היא לא ברחה מפניי. מגעה של הקשת היה כשל צמר
גפן. מהתיק שלי הוצאתי בקבוקון קטן. פתחתי אותו והקשת החלה
פתאום לדהות, להתפוגג בין ידי. היא נעלמה ואני שקעתי בשינה
עמוקה.

כשהתעוררתי מצאתי ליד מיטתי בקבוקון עם חול צבעוני. בחיוך קורן
רצתי אליך, כדי להראות לך אותו.