לא הצלחתי למצוא מישהו שהתעלל בי...
לכולם היה מישהו, ורק אני הייתי סתם כזה.
וזה לא שלא חיפשתי, העברתי לי בראש את כל מי שחיבק אותי, נישק
אותי ואפילו סתם צבט לי בלחי... אבל זה הסתכם בכמה דודות, שבסך
הכל היו קצת דביקות.
לכולם היתה סיבה, כולם דחו את האשמה, ורק אני התביישתי, הכל רק
בגלל עצמי.
הם ישבו במעגל, מרוצים מעצמם, כל אחד מנפנף בדמות מן העבר
והמנחה מעבירה את רשות הדיבור, ומהנהנת...
היא גם ישבה שם, היה לה מבט עצוב שהתלבש בהתאמה על הפרצוף
השמוט, סטייל כלבלב, שהתחבר לגוף, שנראה שחוט השדרה הוא לא אחד
החלקים החזקים שלו.
הגעתי לשם בגללה, היא רצתה עומק. וזה הכי עמוק שיכולתי להגיע
אליו.

הכל התחיל כשהזמנתי את הנסיעה לספרד, הכל היה רגיל, ארזתי
מזוודות, הכנתי את הדרכונים, קניתי מדריך של מדריד וברצלונה,
והזמנתי מונית לשדה התעופה.
בחרתי עגלה, ואחרי מאמצים רבים, הצלחתי לבחור אחת עם אחוזי
סטיה נמוכים... הבחורה הנחמדה שאלה שאלות ואני דמיינתי איך אני
מציע לה לפגוש את ההורים שלי...
הרגעים השפויים האחרונים שלי, מסתכמים בעלייה במדרגות הנעות,
לקומת ביקורת הדרכונים. בדרך עוד הספקתי לפגוש אותה, היא כמעט
ומעדה לידי ואני תמכתי בה.
הגשתי את הדרכון לשוטרת שהזכירה לי מעין הכלאה של מג"בניקית
ושוטרת צבאית, שלא קיבלו אותה באף מסגרת...
היא חתמה אחרי שביקשה שאוריד את משקפי השמש. ואז...
אז הגעתי למכשיר השיקוף הבטחוני, היא היתה לפניי. ואז הבנתי
שהיא לא ממש מעדה, זה היה מצב טבעי שלה, זו שצריכה תמיכה
תמידית.
הנחתי בסלסלה סגולה את כל האביזרים הנלווים שלי... פלאפון,
משקפי שמש, חגורה ומפתחות.

והתחלתי לעבור...

היא המשיכה את הסבב וכל אחד סיפר ושיתף, היא עצרה מדי פעם
והשחילה משפט או שניים, כל אחד סיפר מה עשו לו ואיך זה השפיע
על החיים שלו. ככל שהסבב התקדם, נלחצתי יותר ויותר, הרגשתי
שאני חייב, פשוט חייב למצוא מישהו, אחרת אני אהיה לבד ולבד זה
אומר לוותר עליה.

לא הגעתי כדי להתרפא, למרות שהכרתי בזה שהייתי מכור.
תמיד הרגשתי עם זה טוב, לא קיבלתי הערות מהסביבה, להיפך, רק
חיזוקים. וכמה פעמים ישבתי וחשבתי, שבעצם, החברה שבה הסתובבתי,
פיתחה התמכרות לטיפוסים כמוני.
היה כתוב שהתעללתי, שהן היו ממש מסכנות ושייקח להן הרבה זמן
לחזור לעצמן. ואני כל הזמן חשבתי, "לו רק לא הייתי מחייך...".
אני רק עזרתי להן, רק תמכתי בהן כשהן עמדו ליפול, חייכתי
כשראיתי שעצוב להן והחלפתי כיסוי לפי הצורך.
תמיד אמרו לי, תיתן את עצמך, אל תהיה עצור, אל תשמור בפנים.
וזה בדיוק מה שעשיתי. ועכשיו? עכשיו שופטים אותי על התוצאות.

היו לי חיים נורמליים, לפחות כך חשבתי, עד הרגע ההוא, כשצעדתי
לעבר מכשיר השיקוף... לפתע קפאתי כולי, נעמדתי בלי לזוז,
נשימתי נעתקה, לא הוצאתי מילה מהפה והפסקתי לשמוע את רעשי
הסביבה ההומה בשדה.

הצלחתי לחשוב, אבל לא הצלחתי להרגיש...
בשנייה של התפכחות, שמעתי את הפקידה דוחקת בי, "אדוני, אין לנו
את כל היום...". כבר השלמתי עם זה ורציתי לצעוד, אבל כוחותיי
לא עמדו שם לצדי.
אבל היא כן... היא עמדה שם לצדי ותמכה בי, היא, שכל חייה הייתה
צריכה תמיכה, עמדה שם ובכל כוחה החזיקה אותי, חיבקה ולחשה לי
באוזן, "אתה חייב, כולם מצפים את זה ממך, אתה חוסם אותם, הם
רוצים להתקדם ואתה, עם החולשות שלך, פשוט עוצר אותם".
אני הכרתי את הטקסט הזה, הוא שלי, כולן שמעו אותו ממני, דקלמתי
אותו ותמיד עם פרצוף רציני ומתחשב הייתי מסתכל להן לתוך
העיניים ומסיים ב"תתעלמי מהחולשות, שימי אותן בצד, גייסי את כל
הכוחות שלך ותפרצי קדימה..."
והן היו מגיבות כמו למילות קסם, הן היו אוזרות כח ויוצאות
קדימה, פורצות את הגבולות ומחליפות את המבט בעיניים.

ואני? אני הייתי נשאר מאחור, תמיד מאחור. לא כי לא יכולתי
לצעוד איתן... רק בגלל שיש לי עוד, עוד נפשות גלויות ונסתרות,
שמוטות וכלואות ובעיקר עוד צורך, כי הרי מכור אני...
ועכשיו? הייתי במקום שלהן, עמדתי שם, שומע את קולה הרך לוחש לי
את המשפטים שידעתי כל כך טוב לדקלם. ופתאום זה לא היה כל כך
קל, החולשות היו שם ולא משנה כמה ניסיתי לסלק אותן.

הלחץ של הסביבה עשה את שלו, והצלחתי לייצב את עצמי ולצעוד
קדימה.
היו צפצופים, הרבה רעש והמולה, אני זוכר את המבטים של האלו
מסביב, אני זוכר את הקולות, אני זוכר את הריח השרוף, אבל אני
לא זוכר מה הרגשתי...
הייתי שם, כולי חשוף, הכל בחוץ בלי שום מגן, שיקוף טוטאלי.

היא ראתה, יחד עם כולם את מה שידעתי כל הזמן וזה לא הפריע לי,
כי הראש כל הזמן אמר לי שזה הדבר הכי נכון. והלב? הוא לא היה
שם בינתיים, הוא הצטרף אחר כך, כשהייתי ממש אני.
כשאתה לא עצמך, אתה לוקח איתך את כל הגוף, אפילו את הראש ואת
המח, אבל לא את הלב... הוא לא בא. הוא ממתין שתחזור להיות עצמך
ורק אז מצטרף אליך.
וכשהוא הגיע, ידעתי שאני חייב לה, חייב לו... אותה.

היא הגיעה אלי וכולם הפנו את המבטים לכיווני, היתה לי שניה של
נשימות מהירות אבל התעשתתי במהירות... והאשמתי אותה... ואותו.
היא וכל האחרות, שניצלו את חולשותיי, שתמיד היו שם כשהוא לא
היה...
הרגשתי טוב, הייתי כמו כולם, ואפילו היא נשארה אתי, אולי כי
הרגישה שתוכל לתמוך בי ולהיות חזקה...

ואני רק הייתי עם עצמי, מתפלל ומשתוקק, שמישהי תבוא פעם כשגם
הוא יהיה כאן ואמצא לי תרופה...