"אני רוצח את האתמול בשם המחר",
אמר בחור בשם אדי, קצת לפני שגמר,
הוא שתה המון וודקה, ועדיין היה לו קר,
קר מכדי שיוכל לשתוק,
קר מכדי שיוכל לסלוח,
לעצמו, לעולם או לניו-יורק.
והוא בטח הכיר את השאלה,
שדוסטוייבסקי פעם שאל,
"מה עדיף לו, לאדם היוצר,
הסבל הנשגב או האושר הזול, הקל?",
שהרי התשובה הייתה ברורה לו, לאומלל,
הוא בחר להתעטף בזרועות אמא-סבל,
בחירה קשה, אתם יודעים,
לחיות את כל ימיך לצלילי הנבל,
כשמבעד לחלון משקיף שלט ניאון,
"אושר", כתוב בו, בצבעים זוהרים,
לועג לאומלל, שלא רצה אושר קל,
ונתקע עם הנבל שלו בכפר הארורים.
כן, מי ירצה, משך כל ימיו,
לעולם לא להוריד מגן,
למצמץ בעיניו,
לכפור בהבטחות המתוקות
של רוחות הסתיו?
אדם המביט בעץ הפקאן מחדש פריחתו,
וממאן להבחין,
אדם שכזה, עבור מה, בעצם, יחיה?
לאיזה גודו כבר יוכל להמתין?
חבל שהוא לא ידע, אדיצ'קה,
שגם הסבל הנשגב, אפשר לקנות אותו כמעט בזול,
פונקצייה של קור או של בדידות,
של סמים או אלכוהול,
והנצח ההוא, של האמנות,
טוב, גם הוא לא מה שהיה פעם,
למה להאכיל את הנפש בגורמה,
כשיש כל-כך הרבה ארוחות קלות לעיכול,
אם-כי חסרות טעם?
בקיצור, מי סופר את הסופרים?
מי יקשיב למשוררים?
אולי פעם היה הסבל הזה נשגב,
אבל דוסטוייבסקי מזמן מת,
הנצח מפנה לאמנות את הגב.
ומי שחושב שהחיים קטנים בחשיבותם
מן האמנות,
מוטב ישאל את עצמו, בכנות, מה עדיף?
משגל או אוננות?
סבל וקושי הן אכן מטרות נעלות,
הן גם מטרות נייחות להכאיב,
הן התשובות הכי קלות,
אם צדק קוהלת, אז אני שואל:
למה לקדש רק את הסבל, לעזאזל?
אין היוצר נשגב מהאדם,
כמו שאין האדם נשגב מהציפור,
הבל הבלים, הכל הבל,
אפילו קול הנבל,
לא רק קול התור.
בהשראת הספרים "זה אני, אדיצ'קה" (אדוארד לימונוב),
"כתבים מן המחתרת" (פ. דוסטוייבסקי) |