אל התעלה שמתחת לדירה הראשונה שלי,
הייתה מגיעה, בכל ערב, בכל מזג-אוויר,
בחורה צעירה, שנראתה מבוגרת,
היה לה מבט עצוב ושביר,
מתיישבת במרכז הגשר,
כמו לא היה שם אף-אחד,
מניחה קופסת פח למטבעות,
ומוציאה מהנרתיק את חליל-הצד.

ואיך שהיא ניגנה,
לעולם לא אשכח זאת,
הנערה השברירית עם החליל,
כשאני עוצם את העיניים בלילות,
אני ממש יכול לשמוע את הצליל,
קסם סגול ברחובות מוכי זוהמה,
כמו יסמין שפורח בלב השממה.

בכל מקום אליו הגיעה,
הייתה מנגנת שעתיים,
לפעמים סולקה בצעקות,
פעם אחת חטפה מכות,
פה ושם איזה תייר עצר, מחא כפיים,
והיא חרשה את אמסטרדם כמו נמלה,
מרחוב לרחוב, מתעלה לתעלה,
תמיד ניגנה כאילו הייתה באולם קונצרטים,
וגם בו לא היה אף-אחד,
היה לה חיוך כל-כך עצוב,
לבחורה השברירית עם חליל-הצד.

כשאמרתי מקודם: 'בכל מזג אוויר',
טוב, אז לא הייתי ממש מדויק,
יש באירופה ימי סערה, של ברד ושל שלג,
ימים של גשם נורמלי ושל גשם חזק,
וכשלכל אורך נובמבר,
לא פסקה הסערה,
כבר תהיתי אשוב ואשמע אותה,
אבל עם השמש היא חזרה.


השמש של הולנד, בדצמבר,
לא מחממת אף-אחד,
בחוץ היה מינוס עשר,
והיא ישבה שם, עטופה בסוודרים,
וכיוונה את חליל-הצד,
"איפה היית?", שאלתי אותה,
"את לא יכולה לתת לקהל להתגעגע!",
היא צחקה, אך איטלקי קטן נדחף בינינו,
הציע לה לבוא למלון תמורת מטבע,
היא לא התעצבנה,
רק כיוונה אותו בשקט
לאזור החלונות האדומים,
כשהלך, רק נאנחה, "העיר הזו היא כמו בדיחה",
"יש תיירים שחושבים שכל הנשים כאן זונות,
וכל הגברים סוחרי סמים".

כשהחליל שלה ניגן,
זו לא הייתה רק מוסיקה,
זה נשמע היה כמו מלאך שמתייפח,
ביטוי עדין ללב רעב,
שנשמע שמימי גם כשהוא צורח,
ואולי הייתה מלאך, ולא אדם,
כולם נראו לי כמו רוחות באמסטרדם,
בלב העיר שמעוגלת סביב עצמה,
בשרביט של מתכת לעגה לדממה,
ואחרי כל-כך הרבה צלילים,
כל-כך הרבה לילות,
אני עדיין שומע את
המיית המים מהתעלות,
מעניקות רקע אדיב
לנגינת חליל הצד,
פסקול כחול מתקופה
בה לא היה לי שום דבר,
ואף-אחד.