יושב בכיכר מסריק,
על אותו הספסל הקבוע,
לוגם בירה קרה,
איכשהו, אני תמיד מוצא את עצמי
נמשך לספסל הזה,
בכל פעם שאני מוציא את הראש מהדירה,
כשהתעוררתי היום בבוקר,
הערב זה-מכבר ירד,
כבר כמה שבועות שאני חי בחושך,
כבר כמה שנים שאני לבד,
קצת כמו ערפד,
שמסתתר מפני השמש,
ומשתזף לאור החשיכה,
נשמע קצת חולני,
אך זוהי תל-אביב, וזהו אני,
וכרגע, זה מה שהנפש שלי צריכה.

הקבצן מהספסל הסמוך בוהה בי,
מבטו מזוגג, גופו עטוף בסמרטוטים,
אני מציע לו בירה, הוא רק שותק לי,
כמו שני רכבים, עצובים, מאיטים.

אני משתעשע עם סיגריה דלוקה באצבעותיי,
מצמיד לפי את הבקבוק,
וויסקי או וודקה הם כמו אונס למוח,
בירה היא יותר כמו חיבוק,
יש ערים, ותל-אביב היא כזאת,
שקשה קצת לנשום בהם מבלי לשתות,
כמה שתיקות שרוקנתי ברחובותיה,
כמה בקבוקים ריקים,
לילות שנמתחו עד קצה היכולת,
עד שהשחר הואיל להשכים.

כמה קבצנים שכבר פגשתי,
עד הקבצן הנוכחי,
וכולם היו כמעט-אחיי,
כפי שהוא כמעט אחי,
רק הוא ואני, חולקים ייאוש,
בכיכר חסרת שקט וקטנה,
אבירים שכובשים עולם כבוש,
וממרחק לא מהדהדת לנו אף מנגינה.

טיפות עדינות של גשם
מלטפות בקצב את ראשי,
החורף כבר הגיע לתל-אביב, לפני שבוע,
הוא אמור לעזוב ביום חמישי,
יש מכבי נגד פזארו, בשמונה וחצי בהיכל,
ואם יישאר החורף, הוא כבר יודע,
יזכה ליחס של סלבריטי מובטל,
אם אתה לא מישהו בתל-אביב,
אז אתה לא-משהו,
היא קצת כמו בניין משרדים,
מפנקת ותקיפה, מאוכלסת לעייפה
המון אמביציות אבודות,
אמביציוזים אבודים,
רצים ממקום למקום, על אותו הרדיוס,
כמו אוגרים שסגורים בכלוב,
ואני מגזים עם הדימויים, אני יודע,
אבל זה עניין כל-כך עצוב,
כל היום, כל הלילה,
אותם תרגילים על אותו הגלגל,
אף פעם לא הבנתי איך,
איך האוגר לא נהיה מתוסכל?

הקבצן כבר אץ לו,
לחפש מהגשם מסתור,
אני מקווה שהוא ישרוד את החורף,
תל-אביב נראית לי כמו חרא של מקום לגמור,
בבסיסי אני אוהב אותה, שלא תבינו,
שמור לה, בליבי, מקום של חום ושל כבוד,
זה פשוט, שמומלץ לי לצרוך אותה במנות מדודות,
להותיר טעם של עוד,
שיגרה בעיר הזו היא בעיקר עניין רועש,
לא מאוד דרמטי, לא ממש מרשים,
וזה לא פלא שוויזלטיר וגרוניך
מצאו סימפאטיה לאלה שמתייאשים,
יש כאן, תבינו,
כל-כך הרבה כאלה,
אסירים שלא יודעים
שהם נושמים אוויר של כלא.


הגשם על כיכר מסריק מתחזק,
בקבוק הבירה כבר ריק,
אני קם מהספסל, ומסתדר,
לא ברור לי מה יש בספסל הזה,
שתמיד מושך אותי לחזור,
אבל יש בו משהו,
שהרי תמיד אליו אני חוזר.