אני מודה על שפקחת עבורי,
עין עצומה למחצה,
ולו לכדי טלטול רגעי
של כל חושיי,
לכדי הצצה,
קשה לו לאדם, אתה יודע,
להביט בעצמו, לאורך זמן,
בפרצוף,
האמונה הרווחת היא
שנשחה לנו הלאה,
ונותיר את החרא לצוף,
רק שכולנו נשטפים ביחד,
לחיק אוקיינוס משומש
של איוולת ובילבול,
כשפעם, למצער, אנחנו העכבר,
ופעם, למצער, אנחנו החתול.

הו, מה עצום הוא התיסכול,
כמה דם זועק מן הרחובות,
וכל שנותר לו, לליצן,
להרכין ראשו, ולקוות,
להתפנק, כמו מכורח,
בהלם ושחיקה,
עד שלא נותר דבר,
פרט לקהות-חושים ומועקה.

גיבורים, כמו ברברים,
הם עניין די יחסי,
ואני מודה כי אכן עצמתי עין,
האדישות מחלחלת כמו רעל ארסי,
זה קורה כשההלם עובר את
שיא הגירוי,
המציאות הופכת לשמש,
ומי שמביט בה ממושכות,
אין לו סיכוי,
הגרוטסקי הופך בנאלי,
עד שזה כמעט מצחיק,
ושלא תחשוב שאני מתרץ פה, קוטזי,
אינני מנסה להצדיק.

שהרי עברינו, תפארתנו,
מדבר גבוהה גבוהה,
וההווה, נעבך, לא-עלינו,
רגליו עמוק בבור צואה,
והכל למען העתיד,
כמו נחיה פה לתמיד,
מכונסים בפחד, כולם ביחד,
שמאל ימין, ימין ושמאל,
הברברים תמיד אורבים בפתח,
מי הברברים?
תלוי את מי תבחר לשאול.

תשאל אותי? איני יודע,
הדם נשפך, באין שומע,
לאן שלא תביט,
תראה מישהו חמוש בצדק,
ובאקדח טעון נקם,
גורר אחריו את מתיו,
שבלתי אפשרי להשתיקם,
זה לא סתם ג'ונגל פה,
אסור לשכוח,
זהו הג'ונגל הכי נחשק,
אבות אכלו בוסר,
ולבנים אין שיניים ואין כוח,
אין להם כלום חוץ מאגו ענק.

זו ונדטה, שלא מתה,
זו אדמת קודש חרוכה,
זהו קטע בלי פואנטה,
חסר חמלה או מנוחה,
ורציתי רק להודות לך, קוטזי,
מלב הג'ונגל, מקרב-לב,
ולו על שהזכרת לי
עד כמה הרסני הפחד,
ועד כמה זה כואב.




לג'וזף קוטזי, בהשראת "מחכים לברברים"