[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"הבוקר תגיע מלצרית חדשה, תקבל אותה יפה, בלי פנים חמוצות".
המסבאה של בילי התמלאה בזקנים שמזמינים כוס תה עם מים חמים
בצד, כדי להרוויח כוס, ולהרגיש שהם עובדים לפחות, מרוויחים
כסף, מביאים איזושהי תועלת. אני בינתיים עובד על מכונת האספרסו
כמו חייל שנהנה מהלם הקרב שלו. כך אני קם לעוד בוקר של רווקות
עלובה, המנורה החצי נפולה ממצמצת אור עייף, המקררים מסריחים
מחלב. בילי כבר הלכה. עייפות היקיצה של חמש ועשרים נסתמת בחצי
ליטר קפה אילי, זה עוזר מקסימום חצי שעה, אחר כך מרגישים יותר
מגעיל.

אין לי כוח לדבר עם נטאשה, מלצרית עם ותק של שנתיים, רוסיה
מסכנה, כמה אפשר עוד לשמוע על שנות הרעב של הקומוניזם, על כמה
היה קשה. לא משנה כמה מדוכא אתה קם בבוקר, שיחה קלה עם נטאשה
ואתה על תקן של מתאבד בטוח. רק לשמוע על אביה המסכן שנלקח
מביתם לצבא כשנטאשה היתה בת 7, לשמור על טיל מתחת לאדמה באזור
סיביר. הוא לא חזר שנתיים, וכשחזר, המשפחה התפרקה, הוא השתגע
לגמרי.

בילי הלכה, השאירה הוראות, טלפון למקרה חירום, הלכה לבגוד
בבעלה, קשה להאשים אותה. מה אני עושה פה, בחור בן 23 עובד בבית
קפה. איפה העתיד? איפה הכסף הגדול, הרדיפה אחר המשמעות. איך
הגעתי לאן שהגעתי? כששואלים אותי מה אני עושה בחיי, אני מתחמק
ומדבר על מצב הרוח של הצלופחים, איך הם מרגישים כשהם נלקחים
בשבי, מאמר שקראתי וריתק אותי.

בדרך כלל זה גורם לאיש השיחה לקטלג אותי כמקרה תמהוני ולהמשיך
הלאה. אני מרגיש מושפל ומנסה להימנע משיחות כאלה. אני כבר לא
הולך למסיבות, רק לפאבים, כי רק שם, לאחר כמות מהוגנת של
אלכוהול, אם מישהו שואל אותי את השאלה אני מרגיש מספיק בטוח
כדי להסתער, לתקוף, לקחת בשבי את הצלופח המזדיין.

בינתיים כבר עשר בבוקר, כמעט צהריים בשבילי. המלצרית החדשה
צריכה כבר להגיע, אני צריך לקבל אותה, לגרום לה הרגשה טובה
ביום הראשון לעבודה. לקחת אותה לסיור פנימי בתוך מכונת
האספרסו, המקררים, החדר הנוסף והמחסן הטחוב והמלא בחרקים
רב-שנתיים, זה יעביר לי איזה חצי שעה.

נטאשה מבקשת שניים הפוך, אני נותן לה. מביט שוב בשעון למרות
שאני יודע כבר את השעה. אני שונא אותו, כבר כמה פעמים חשבתי
לנפצו, אני פשוט מפחד מהמבט של בילי על הבוקר. היא תשאל מה
קרה, אני אגיד לה שהוא נפל כך סתם, המסמר היה חלש, היא תעוות
פניה ותפנה את גבה. ואז אני אקח את הסכין הגדולה ואחתוך לה את
הגב ל -92  חתיכות, מספר הימים שאני עובד פה.

היא בטח תצרח, שתצרח. תיפול על הרצפה, תדמם. ואז אני אכריח את
נטאשה לקחת מגב וסמרטוט רצפה ולנגב את הדם, שיהיה נקי, זה בית
קפה, אנשים אוכלים פה ריבונו של עולם. ומה לעשות עם זה? היא
תצביע לעבר הגופה הטרייה. תוציאי את זה לפחים שמאחורה, אל
תשימי מקדימה, כי אם העירייה יראו את זה מקדימה, הם בטח ייתנו
לנו קנס, 1,000 שקל על המקום, ואנחנו לא צריכים את זה, גם ככה
העסקים לא משהו.

"שלום, אני רווית, המלצרית החדשה". אני לוחץ יד תמימה וקטנה,
בחורה יפה, גוון עור צחור, עיניים מלוכסנות בירוק לוהט, לובשת
חולצה עם הדפס של ניק קייב, עוד אחת מהמדוכאות עלי אדמות,
שמקשיבה בלילות, לאור נרות עם ריח שושנים, למוסיקה האיטית
והמשמימה של ניק קייב, בטח גם מזילה דמעה.

אני מסביר לה בקיצור על נוהלי העבודה, עניינים של תפקוד שוטף,
החוקים הפיננסיים, המחירים והשימוש במכונת האספרסו. היא
מחייכת, היא מאוד יפה. "כמה זמן אתה עובד פה?", היא שואלת.
"יותר מדי", אני עונה. היא מבינה. עושה רושם שבשבילה זו תהיה
עבודה זמנית. "אני לומדת באוניברסיטה פילוסופיה יהודית
ובלשנות, שנה שנייה". בחורה עמוקה, מה יש לה לחפש פה?

אני עושה לה סיור קצר, אנו מדברים קלות, השיחה זורמת. אני מעז
להציץ בחטף על פלג גופה התחתון, על גזרת הג'ינס, איך הוא יושב
יפה על הגוף כמו ציפוי שוקולד על קרם וניל. אני מראה לה את
המחסן, מחסן מכוער, מלא ארגזי שתייה וסטוקים של כלי ניקוי.
לפתע היא צועקת ומצטנפת בפינה כמו גוזל מפוחד. פניה מלאות
חרדה, ירוק חרדה בעיניה זוהר צורח כמו חצוצרות מתנפצות.

היא מצביעה כמה סנטימטרים לפניה, אני מגלה חרק ענקי. אינני
מאבד את עשתונותיי, אני נוטל מגב ותוך שנייה מועך אותו כמו
כלום. אחר כך מרסק אותו ל-15 חתיכות, מספר הדקות מאז פגשתי את
רווית. פניה מתמלאות הכרת תודה, היא שמה ידה על ידי, זו הרגשה
נעימה. אחרי מספר שניות ארוכות של שתיקה היא אומרת בחיוך
מבויש, "כדאי שנחזור". לא רציתי לחזור.

תוך דקה חזרנו, נטאשה הביטה בנו באישונים זועפים ופנים
מקומטות. תחזרי לרוסיה יא זונה, מה את מסתכלת? אנו ממשיכים
בעבודה כרגיל, רווית משתלבת יפה למרות פרצופה הזועף של נטאשה
שחשה מאוימת, או סתם קיבלה מחזור. רוסייה משוגעת, שותה את הקפה
שלה עם לימון, שטויות שהביאה מהבית. רווית שותה הפוך חלש עם
חלב קר, קפה של בחורות רגישות ופגיעות, קפה של בחורות ששומעות
ניק קייב ונותרות מפוחדות כמו צלופחים. אני שותה אספרסו כפול
בלגימה אחת, אבל אני זה לא דוגמה.

היום נגמר לאט, השעון המחורבן הזה, רווית ונטאשה סופרות את
הטיפים, אני את השאריות. אנו יוצאים החוצה, נטאשה נעלמת מהר על
אוטובוס משתעל, אני ורווית נותרים לבד. קצת מבוכה, קצת שתיקה
מעיקה. שנינו רוצים לדבר, על כל דבר, על מה יש לדבר לעזאזל?
אני מתנדב ללוות אותה לתחנת האוטובוס, אנו מגיעים לתחנה,
יושבים שם שני זקנים שנוהגים לשבת כמעט כל בוקר בבית הקפה, אני
מתעלם ממבטם.

היא מחייכת אליי חיוך ירוק, אני מתחיל לשטוח לפניה את דעתי
המלומדת על ניק קייב, כמה שהוא פתטי. לאחר שנגמרות לי המילים
עליו היא אומרת "אתה לא חייב לחכות איתי, אתה יכול ללכת אם אתה
רוצה, זה בסדר". אולי היא לא אהבה את מה שאמרתי עליו, או שבאמת
נוכחותי מעיקה עליה, אולי היא פשוט רוצה להיות לבד, יש לה
איזשהו קטע אינטימי עם אוטובוסים, לך תדע מה עובר לה בראש.

אני שואל אותה איך עבר עליה היום הראשון בעבודה, היא אומרת
שבסדר, אולי היא מחכה שאומר משהו אחר, איך אני אמור לדעת? אני
מחליט ללכת, כן, לא צריך להעמיס עליה את עצמי ביומה הראשון,
יהיו לנו עוד ימים רבים יחדיו, אני מקווה. "טוב, אני הולך",
אני אומר ובהחלט לא רוצה ללכת. "זה בסדר", היא אומרת, כדי שלא
ארגיש לא נעים. אז אני הולך, טוב אני הולך. גם שני הזקנים כל
הזמן הסתכלו עליי, זה פשוט עיצבן.

אני גר חמש דקות משם, מגיע הביתה, מקלחת קצרה וקרירה, יש עוד
כמה שעות לשרוף עד הלילה, אני מחליט ללכת לישון מוקדם היום,
רוצה שהזמן יעבור, כל החיים אני רוצה שהזמן כבר יעבור. אני
רוצה כבר להגיע מחר בבוקר לבית הקפה ולראות את רווית, ואחר כך
אזמין אותה לצאת, יהיה לי אומץ, אני בטוח.

אני מעביר את הערב בהתבוננות בטלוויזיה, המפלט לאנשים עייפים
שלא רוצים לחשוב על כלום, אך אני חושב עליה, היא בראש שלי כל
הזמן. כשמתחילה מהדורת החדשות, אני מכבה את הטלוויזיה ונרדם
כמה מהר שאני יכול, כמו מקצוען שינה אמיתי, זה בדרך כלל לא
קורה לי.

למחרת אני קם לעבודה במצב רוח מרומם, חושב על הזמן שיעבור עד
שהיא תבוא. בבית הקפה העסקים כרגיל, אנשים שותים תה, אוכלים
ארוחות בוקר, בילי מבלבלת במוח, נטאשה מספרת על המלחמה הקרה.
אני מביט בקירות, מחפש את עצמי. מה קרה שאתה שקט היום? שואלת
אותי נטאשה. אני לא עונה.

מגיעה השעה 12, איפה היא ? אני שואל את בילי. "היא התקשרה
ואמרה שלא מתאים לה לעבוד. לא צריך, נמצא מלצרית חדשה, מה אני
דואגת, סתם כפוית טובה". הרגשתי רע פתאום, כל הקירות האלה,
מערכת העצבים שלי החלה חורקת, היא לא השאירה פה מספר טלפון,
שום דבר, מה עושים?

הסתובבתי עד סוף היום כמו סהרורי, בילי ונטאשה התלחששו, זה לא
היה אכפת לי, בערתי מבפנים. כשבילי אמרה לי להתחיל לסגור,
התחלתי להרגיש חרקים בתוך הראש, אוכלים כל חלקה טובה, משמיעים
רעש של צי של מכוניות זבל. כבר לא יכולתי יותר, תפסתי את השעון
שכל הזמן הסתכל, בחן אותי, לעג לי, שאל אותי מה אני עושה בחיי,
תפסתי אותו וניפצתי אותו על הרצפה. בילי היתה בהלם, נטאשה
מילמלה משהו ברוסית. הבטתי בהן בחטף וברחתי החוצה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עכשיו אני רק
צריך לשבת
ולחכות שיגלו
אותי




יוצר חדש ותמים


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/9/01 2:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שון סטארדאסט

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה