ביקשתי מאלון שיגלגל אותי למרכז הבמה לקול מחיאות הכפיים
הסוערות.
הסתכלתי על הקהל הרב שנאסף לכבודי ולראשונה בחיי התרגשתי.
החלטתי שלמרות שאין לי ממש צורך בזה אני קודם כל אציג את עצמי
ואז ישר אפתח בסיפור.
ואז חשבתי לי איך לספר את הסיפור והחלטתי לא לחשוב. פשוט
לספר.
פעם אמרו לי שמספר סיפורים טוב הוא אדם שאף פעם לא זוכר בדיוק
את הסיפור ולכן בכל פעם הסיפור נשמע מפיו שונה.
מעולם לא טענתי שאני מספר סיפורים טוב. אבל מצד שני גם מעולם
לא טענתי שאני באמת זוכר את מה שקרה...

"אני אלון ואני היום בן 92", אמרתי, "וזה סיפורי:"

כשדני התקשר אלי ואמר לי שהוא חושב שמצא לי עבודה ממש
התרגשתי.
כשהוא אמר לי שהעבודה היא מנהל שיווק ארצי של חברת טלפונים
סלולריים גדולה נפל לי הלב לרצפה. ובסוף כשהוא צחק ואמר לי
שמחר אני מצטרף לישיבה של צוות ההנהלה בתל- אביב כבר לא היה לי
דימוי מספיק חזק לתאר את שהרגשתי.
אחרי 10 פעמים ששאלתי אותו איך הוא עשה את זה ו-700 פעמים
שהודיתי לו ואמרתי לו שהוא החבר הכי טוב שאפשר לבקש, נשכבתי על
הגב ובהיתי בתקרה.

תבינו, כבר שנה שאני מובטל. בחור בן 23 ששנה לא עושה עם עצמו
כלום זה ממש עצוב ועוד בחור מוכשר כמוני שפעם היה מנהל גדול.
עכשיו זה כבר ממש פתטי.
פעם הייתי משהו, פעם, כל כך מזמן שכבר שכחתי מה זה להיות חשוב
למישהו, מה זה להיות משהו.
לפני שנה פוטרתי מתפקידי כמנהל מכירות ושיווק של מקום מכובד.
מאז עברו הרבה ימים והתחלפו הרבה עונות ואני שקעתי לי בצל
הבדידות שנעשה כה מוכר עבורי.
ואז דני התקשר.
והכול התעורר מחדש, הדחף להצליח, הדחף להראות לכולם כמה אני
שווה.
את ההזדמנות הזאת אני לא מפספס.

התקשרתי לניצן.
ניצן עוזר בזמנים כאלו, תמיד יש לו רעיון מיוחד בשבילי.
אבל ניצן עסוק מדי והוא לא עונה לטלפון. בטח מזיין איזו ידידה
שלו, אני חושב ומרים טלפון לחברה לשעבר.
"היי", היא עונה והקול שלה מזכיר לי נשכחות. שנים יפות.
"היי", אני עונה מעט בגמגום ומספר לה את החדשות, "את לא
תאמיני, דני הצליח להשיג לי עבודה בת-זונה".
"וואוו כל הכבוד, אני מה זה שמחה בשבילך", היא אומרת וברקע אני
שומע את החבר הנוכחי שואל עם מי היא מדברת. נראה לי שהיא
מתחמקת משאלתו וממשיכה לדבר אלי, "אני יודעת כמה זה חשוב לך".
מה שהיא לא יודעת זה שעוד איזה שבוע-שבועיים כאלו והיו מוצאים
אותי בתחתית של עזריאלי.
"אין לך מושג כמה אני מתרגש", אמרתי לה אבל יכולתי לשמוע שהיא
מסבירה לחבר שלה שזה אני ושמעתי מנימת קולה שהיא יודעת איזה
ריב מצפה לה אחרי השיחה אז כדי לחסוך לה את כל זה אמרתי,
"תשמעי, מותק, אני חייב לזוז, אז נדבר".
"טוב", היא אומרת בצורה כל כך פשוטה וקלה שרק ממחישה לי כמה
היא באמת רצתה לסיים את השיחה.
"ביי", והטלפון מתנתק.

אני חייב למצוא פתרון, חייב להביא איזה רעיון שיווקי למחר
לישיבה. אני חייב להרשים אותם בצורה כזאת שתוך שנייה הם ייקחו
אותי לתפקיד. ששוב תהיה משמעות לחיי!
אני יורד לים, המקום שפעם היה פותח את מחשבותיי ובשנה האחרונה
הפך למצבת זיכרון לתקופות יפות מחיי. אני יושב עם הכסא ממש על
שפת הים, נותן לגלים להישבר מתחתיי ומרים את רגליי בתנועות
תואמות כדי שלא יירטבו.
בפעם הראשונה מזה כמה חודשים אני חוזר לחברי הטוב בשמיים.
אני מתפלל אליו ומבקש שיחזור אלי כמו שהיה פעם, כשהיינו שותפים
- אז לפני שנה הוא עזר לי ובתמורה אני נתתי לו תפילה ביום. אבל
לא סתם תפילה, הייתי ממציא נוסח תפילה חדש בכל יום רק כדי שהוא
לא יחשוב שאני מדקלם מהזיכרון. רציתי שהוא יידע עד כמה אני
מעריך את כל מה שהוא עושה עבורי ושיראה שבכל יום אני מקדיש זמן
רב לחשיבה עליו ועל נוסח חדש לתפילה.
וואוו, עברה מאז שנה. שנה שבה לא דיברנו.
כבר חשבתי ששכחתי איך לקרוא לו אבל לאט לאט הרגשתי איך הביטחון
שלי חוזר ואיך שגלי הים מביאים איתם אותו. ואז, כמו פעם, שוב
הרגשתי אותו לידי, משגיח עלי.
הרמתי את עיניי ונשאתי תפילה חרישית. תפילה בנוסח חדש לגמרי.
תפילה שאני לעולם לא אשכח.

קמתי בבוקר והלב דפק מהתרגשות, אבל לא פחד הייתה התחושה שהעירה
אותי אלא הזדמנות. היא נכנסה לי לחלום, שיחקה לי עם המוח
והעירה אותי הרבה לפני שהשעון המעורר חשב אפילו לבדוק מה
השעה.
קמתי, התלבשתי, הסתדרתי יפה יפה בשביל הביטחון ועליתי לרכב.
אני בכלל לא זוכר את הנסיעה לשם, הייתי כל כך מרוכז ברעיון
שאלוהים נתן לי אתמול שפתאום מצאתי את עצמי כבר שם. לא היה
אמצע, רק התחלת נסיעה וסוף. זה קורה לי הרבה כשאני מרוכז.
קיוויתי שלא עשיתי בדרך אף עבירת תנועה ויצאתי מהרכב.

בשעה 9:00 בדיוק כולנו ישבנו מסביב לשולחן.
היו שם אנשים בחליפות יקרות ואנשים בחליפות עוד יותר יקרות.
וכמו בביה"ס כשהמורה נכנסה גם כאן כולם נעמדו כשנכנס המנכ"ל.
עמוס קראו לו ואני נזכרתי בסופר האהוב על סבתי, אבל מיד
התעשתתי.
עמוס סימן לכולם לשבת. היו בחדר בערך 10 אנשים וכולם היו
מבוגרים ממני לפחות בהפרש של חיים שלמים.
האמת שלא היו לי הרבה הפתעות במהלך הישיבה:
עמוס הציג מצב די עגום ותיאר כיצד החברה הסלולרית שהוא הקים
במו ידיו לפני 17 שנה הפכה פתאום לחברה השנייה בגודלה בשוק.
הוא סיפר שהחזון שלו היה מאז ומעולם להיות המוביל בשוק הסלולרי
בארץ ושהוא לא מסכים בשום פנים ואופן לקבל את המצב הנתון
בשתיקה.
אנשים יעופו הוא צעק! והאנשים מסביב נבלעו בחליפותיהם היקרות.
רק אני הזדקפתי בכסא כי ידעתי שבי נמצא הפתרון. אני אהיה מנהל
השיווק הטוב ביותר שהיה אי פעם בעולם!
כל היושבים דיברו, כולם הסבירו כי המצב בשוק הוא תחרותי מאוד
ושקשה לבוא עם פתרונות יוצאי דופן במצב של המשק כיום.
המילה מיתון קפצה בחדר כמו פרעוש על כלב שעיר במיוחד.
אבל אז הגיע תורי.
וכאן מתחיל הסיפור שלי.

מארגן הכנס קם מכסאו והכריז על 5 דקות הפסקה.
הנכד שלי, אלון, שנקרא על שמי, בא לקחת אותי או יותר נכון
לדחוף אותי בכסא הגלגלים עליו אני יושב כבר קרוב ל- 5 שנים
ואני חייכתי אליו.
"סבא, אני גאה בך", הוא אמר לי, "יש מעט מאוד אנשים שקיבלו
מפעל חיים כי הם שינו את העולם".
חיוך של גאווה עלה על פניי אבל הייתי חייב בנקודה זו לתת קרדיט
לחבר שלי שלא עזב אותי מאז אותו יום בים, "יש לי שותף סמוי
ומגיע לו חצי מהקרדיט", אמרתי בלחישה ונראה לי שאלון לא שמע
כלל שדיברתי.
הסתכלתי על השלט הגדול שתלו למעני, כתוב באותיות גדולות שגם
קשיש בן 92 כמוני יוכל לקרוא אותו בלי להתאמץ יתר על המידה,
"פרס עבור מפעל חיים ותרומה לאנושות", נכתב שם ואני צחקתי
לעצמי. אין כמו שלט כזה לדחוף לך את האגו הזקן.

אחרי ששתיתי כוס מים קרים שכאבו לי בגרון אלון גלגל אותי בחזרה
למרכז הבמה בכדי שאוכל להמשיך ולשעמם את הקהל בסיפור חיי.

"ברור לכם", אמרתי לכל המאזינים שישבו על הכסאות השחורים
ממולי, "שאני בכוונה אגרום לסיפור שלי להישמע הירואי קצת יותר
ממה שהיה במציאות כי כל מה שנשאר לי היום זה הסיפורים
הישנים".
היו אנשים בקהל שצחקו למרות שלא ממש ניסיתי להצחיק, רק אמרתי
את האמת.

כשקמתי לדבר בישיבה כולם השתתקו, אני חושב שהם פחדו מעמוס. אבל
אני הייתי באותו רגע בים, יושב עם אלוהים בראשי ומדמיין את
הנאום ששחזרתי אתמול לפחות 50 פעם אל הגלים.
"ובכן, רבותיי הנכבדים, אני כאן כדי להציל את המצב. באתי לכאן
כי יש בידיי את הפתרון להצלת החברה שלכם. שלנו ליתר דיוק...",
אמרתי וחייכתי לעמוס שממש לא חייך בחזרה.
הוא בוודאי חשב באותו רגע מי זה החוצפן הזה שתופס לו תחת במשרד
הפרטי שלו.
אחרי 10 דקות תאמינו לי שהוא כבר הסתכל עלי אחרת.
"אני חושב שהבעיה שלנו טמונה אך ורק באופי הרך שלנו. הגידו לי
בבקשה חבריי, מהו הדבר שמטריד יותר מכל את תושבי העולם בימים
אלו?", שאלתי ומייד המשכתי כי לא חשבתי שאיש מהם באמת יענה את
התשובה הנכונה. "האנשים הקרובים לנו", עניתי לעצמי.
"ומה יותר בוער בנו מאשר הדאגה האם הם חיים ושלמים כאשר אנו לא
עימם???
בימים אלו של טרור, אלימות ופחד אנחנו יכולים להרוויח הון!"
האנשים בחדר הישיבות העיפו מבט אחד בשני ולא היה להם מושג על
מה לעזאזל אני מדבר.
"אני מציע", המשכתי בחיוך קל, "שאנו נפסיק להיות טובי לב
ונתחיל לגבות כסף מהזוועות ומהפחד השורר בעולם".
"ואיך בדיוק אתה מתכוון לתרגם את הפחד לכסף?" שאל אותי עמוס
ואני חייכתי כי ידעתי שתפסתי את תשומת ליבו.
"בואו ואראה לכם", אמרתי וביקשתי שישלחו הודעה קצרה לכל מנויי
החברה הסלולרית, 2 מיליון במספר.
עלי להזכירכם שבאותה תקופה בישראל פיגועים היו עניין שבשגרה
והמחיר שנגבה בתאונות הדרכים היה כמעט יום-יומי.
בהודעה הראשונה מסוגה אי פעם נכתב "בפיגוע שהיה הבוקר בתל-אביב
נהרגו 4 בני אדם, רוצים לדעת האם מישהו ממשפחתכם נהרג או נפצע?
שילחו ס.מ.ס בחזרה למספר זה עם שמכם המלא ומספר ת.ז ומייד
תקבלו תשובה".
האנשים בחדר לא הוציאו מילה מהפה. הם היו המומים כפי שחשבתי
שיהיו.
לאחר כ-7 דקות קיבלנו כמעט 1.5 מיליון ס.מ.ס בחזרה של אנשים
מבוהלים שלא הספיקו לדבר עם קרוביהם. אנחנו הצלבנו את הנתונים
במערכת ומכיוון שהיו לנו את שמות ההרוגים והפצועים הרבה לפני
שחרורם לקהל הרחב יכולנו לדווח ראשונים למשפחות ולהרגיע את שאר
המנויים.
באותן 7 דקות עשתה החברה מעל מיליון ש"ח שבאו מדאגה, מאהבה של
אנשים לקרוביהם.
ואיזו דרך נפלאה זו להוציא כסף מאנשים.
עמוס מחא לי כפיים באותו יום והתפקיד היה שלי מאז ועד שפרשתי.
באותן שנים בכל פשע שבוצע, בכל תאונת דרכים ובוודאי בכל פיגוע
אנחנו היינו הראשונים להפחיד את האוכלוסיה ולהרגיע אותה.
ועשינו מיליארדים מזה.
החברה שלנו שגשגה והפכה למותג המוביל בארץ.
ואז לפתע פרשתי.
אנשים חשבו שהשתגעתי, שעולמי השתנה עד כדי כך שכבר לא יכולתי
לשאת זאת יותר אבל עשיתי זאת מהסיבה שכולכם כאן.
מהסיבה שהביאה אותי למה שאני היום.
מהרעיון השיווקי הגדול ביותר שמישהו אי פעם יצר.

"האם אתם זוכרים את היום שבו הרעיון שלי יצא לפועל?" שאלתי
והקהל כולו זעק בהתרגשות.
איך אפשר היה לא לדעת, חייכתי לעצמי, למי אין ספר דת בבית...

פתחתי את ספר התנ"ך שהיה מונח על הדוכן לידי ודפדפתי בו.
"אתם מאמינים, שהתנ"ך, הספר הכי נמכר בהיסטוריה של האנושות היה
פעם לגמרי ללא פרסומות. אתם קולטים זאת? מכרה זהב שישב מול
עיניהם של אלפי אנשי שיווק בעולם ואיש לא העז לגעת בו. עד שאני
הגעתי!"
בכוונה דיברתי בנימה מתנשאת, זאת תמיד הייתה דרכי לעורר תגובות
בעולם.
אני לקחתי את התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן, הבודהיזם (לבדוק איך
קוראים לזה) והוצאתי זכויות יוצרים עליהם.
איש לא חשב אף פעם להוציא זכויות פרסום על הספרים האלו, כולם
פחדו, אבל לי היה את השותף שלי לצדי, השותף שתמך בי לכל אורך
הדרך.
ולאחר שקיבלתי את הזכויות ממשרד הפטנטים הדרך כבר הייתה פשוטה
מאוד.
בהתחלה הייתה קצת בעיה לשלב את המותגים בסיפורים העתיקים, לקח
לנו כמעט שנתיים להבין שחברות תעופה מתות להתפרסם בסיפור יציאת
מצרים ועלייתם השמיימה של מוחמד ואליהו, שמכוני הכושר רק חיכו
להופיע בסיפור שמשון הגיבור ושחברות המזון נדחפו בכוח לפרקים
על תקופות הרעב והעוני.
חברות התרופות נתנו הון תועפות עבור פרסום בעשר מכות מצרים
וחברות האבטחה קפצו על הדיבר הראשון.
אתם זוכרים שפעם ספר בראשית וסיפור בריאת העולם לא הכיל בתוכו
את מייקרוסופט ובריאת העולם החדש שלהם???
המיליארדים זרמו והעסקים פרחו, ספרי הדת נהפכו למוצרים יקרי
ערך עבור כל חברה שרצתה להתפרסם ושלל הסיפורים אפשרו לנו לתת
מקום כמעט לכולם והמחירים כמובן נסקו, והביאו את חברתי, חברת
religiou$ונסקו להיות החברה המובילה והעשירה בעולם.
אתם עשיתם אותי למה שאני היום. בזכותכם אני זכיתי למפעל חיים
ורק בזכותכם ובזכות השותף שלי אני יכול לפרוש סוף סוף מאושר
ולחיות חיים שקטים עם משפחתי.
תודה לכם".

קראתי לאלון שידחוף אותי החוצה לקול תשואות הקהל ומחיאות
הכפיים ובדרך ביקשתי ממנו שיוריד אותי בים, ליד הגלים.