אם אי פעם תהיתם מהו אושר אמיתי וחשתם שאולי לעולם הוא לא יגיע
אליכם, כנראה שעדיין לא ביקרתם בקרנבל בברזיל.
"זה בדיוק מעבר לרחוב" אמרה לי הבחורה בחזיית הנוצות במבטא
פורטוגזי שלא ממש הבנתי אבל לפי החיוך שנמרח לי על הפנים ידעתי
שאני בדרך הנכונה.
האמת, גם אם הייתי עיוור, חירש ואילם הייתי מוצא את הקרנבל. כל
מה שצריך לעשות זה לתת לאנרגיות החיוביות לדחוף אותך לעבר
ההמון.
והמון זו מילה קטנה יחסית למה שהולך ברחובות.
אני יודע שאתם בטח מתים לדעת מה בדיוק הולך שם בקרנבל, אבל
אחרי שתקראו מה יש לי לספר גם אתם תראו דברים בצורה שונה,
כמוני.
אני אתמקד כאן בסיפור אישי שראיתי בזמן שהלכתי מחויך ברחובות
וישבני קיפץ בקצב הסמבה כי מה שווה העולם הזה שלנו בלי
הסיפורים הקטנים שהופכים אותו לכזה גדול.
כשעיניי סיימו להסתנוור מקשת הצבעים שעטפה אותי כמו כדור פרווה
של חתול פרסי מנופח, ראיתי בזווית העין זקנה ברזילאית יושבת על
ספסל עץ עתיק ומזילה דמעה.
תבינו, לראות מישהו בוכה באמצע הקרנבל זה כמו לראות את טומי
לפיד שר מזרחית בדואט עם מאיה בוסקילה, לכן סקרנותי משכה אותי
אליה.
אמנם היא נראתה כמו עיתון חדשות מקומט שידע שנים יפות יותר אך
היה לה משהו בעיניים הרטובות שריגש אותי.
בפורטוגזית עם מבטא ישראלי קשה שאלתי אותה האם הכול בסדר.
הזקנה העלתה את מבטה אלי וסימנה לי בידה לשבת לצידה על הספסל.
מעט מבויש מעצם המעמד התיישבתי לצידה כשפניי לעבר הרחוב והמצעד
הצבעוני שלא נגמר. בדיוק באותו הרגע ראיתי את הדבר שהזיל דמעה
ברזילאית מאותה קשישה עצובה.
במרכז הרחוב, בין עשרות הצעירים עמד לו זקן ברזילאי חביב
ובשארית כוחותיו ניסה לרקוד סמבה עם מי שנראתה כמו הבת שלו,
בחורה יפיפיה כבת 25, לבושה בחצאית קצרצרה.
זו הייתה תמונה מדהימה וכששבתי להביט בזקנה לצידי רק שמעתי
אותה לוחשת "עכשיו אתה מבין עד כמה החיים יפים?"
מיד לאחר מכן היא נעלמה. כאילו מעולם לא הייתה.
זו זכותכם לא להאמין לי, ואתם יכולים לעבור את כל החיים בלי
לדעת את האמת הזו אבל רק רציתי שתדעו דבר אחד קטן, אתם, ורק
אתם תקבעו כמה החיים שלכם יהיו יפים. ואם תהיו אי פעם בודדים
ועצובים, סעו לקרנבל וחפשו שם זקנה בוכייה, היא כבר תגרום לכם
לחייך. |