"זה היה נורא" הוא מירר בבכי ואני עמדתי שם רטובה ולא מגשם.
כבר השלמתי עם העובדה שאהובי הלך ולא ישוב. שיירת המתים יצאה
מזמן לצעדה שלא נגמרת.
והנה אהובי כאן. חי. נושם.
ליטפתי את פניו כלא מאמינה, החולמת אני?
הם לקחו אותו בבוקר, אותו ואת שאר הגברים.
ראיתי את שאר הנשים בצריף מביטות במבט מת על אהובי ובוכות על
שלהן, שיותר לא ישובו.
"איני מסוגל להמשיך" הוא בכה ואני ניגבתי את דמעתו בפרוסת הלחם
שהייתה בידי. "אכול את זה", ציוויתי והוא אכל כאילו לא אכל
מימיו.
"אנחנו נמות כאן, דבר לא יעצור אותם", הוא אמר ונפל שדוד
לרגליי.
"אכן נמות כאן אמרתי", והוא הביט בי כלא מאמין אך גם בי תקווה
לא נותרה.
"אך כאן נמות יחדיו", לחשתי לפתע ולקחתי את ידו.
צעדנו לעבר הגדר כשברקע קולות הכלבים וצרחות הגרמנים.
אהובי נפל ראשון, שותת דם ומביט בי מלא בכאב. נישקתי את ידו
שאחזה בי, קפואה גוססת.
אח"כ גם אני נפגעתי, נפלתי ופניי לצידו מחכה למותי.
למותי שלא בא.
השארתי אותו למות לבד, בקור. ומאז חיי מחכים למותם.
הם מחכים כי הם לא נועדו לחיות מעבר ללילה ההוא.
אלמלא אותו קצין ס.ס רחום הם היו נפסקים אז באותו רגע קפוא.
והנה עכשיו 54 שנה מאוחר יותר אקיים את הבטחתי ואצטרף אל אהובי
ואל ידו הקפואה שעדיין ממתינה לחום גופי המחייה, נותן התקווה.
היום אנשק את ידו.

סבתי עצמה את עיניה באותו רגע ולעולם לא התעוררה יותר.