"שוב פעם את עושה את זה?! אולי מספיק!"
"אולי לא". וטרקתי את הדלת בפרצוף שלו.
התלתלים המשיכו ליפול על רצפת המקלחת. שערות קטנות עקצצו את
פניי. הן נדבקו לרטיבות של הדמעות.
"אני מתחנן שתפסיקי. תסבירי לי מה לעזאזל עשיתי לא בסדר הפעם.
את יודעת שבחיים לא הייתי פוגע בך."
"שתוק. שתוק כבר. ותעוף מפה. אני לא יכולה יותר ככה." צרחתי לו
בקולי קולות.
"ככה איך?"
"עזוב." המשכתי לחתוך. אחרי שעה הכל נהיה שקט. הייתי בטוחה
שעזבת.
יצאתי מהמקלחת ומצאתי אותך יושב ליד הדלת, צמוד לקיר. היית
כפוף, החזקת את ראשך צמוד לברכיים בכפות ידייך. נעמדתי מולך,
מעלייך. הרמת אליי את ראשך והבטת ישר לתוך העיניים שלי.
"מתי את תפסיקי? לא חבל על השיער היפה שלך? חוץ מזה למה? למה?
למה את עושה את זה לעצמך? לי? לנו?"
התחלתי לבכות. הושטת אליי את ידייך. התיישבתי עלייך ובכיתי על
הכתף שלך.
"פעם זה היה, כי היה לי חרא." בכקתי.
"נו ועכשיו?" ראיתי שבכית. היו סימני דמעות על פנייך.
"עכשיו, זה כי אין לי על מה לבכות, על מה לכעוס. ואני החרא.
אני הדפוקה. עזוב. מגיעה לך מישהי יותר הגיונית ממני."
"אין מישהי יותר הגיונית ממך בשבילי. את כבר אמורה לדעת את
זה."
"אני בטוח דפקתי את הכל. עד שלראשונה בחיי טוב לי. אני דופקת
את הכל. כרגיל. אני מרשה לך לשנוא אותי. יש על מה. אני חרא.
פשוט חתיכת חרא. אני לא שווה אותך."
"את לא דופקת כלום. את לא דפוקה. אני אוהב אותך. אני לא צריך
אף אחת אחרת. תפסיקי לרדת על עצמך."
"אני לא יכולה איתך. אתה כל כך נאיבי. די תפסיק. אני חושבת
שאני צריכה לעזוב. אתה עוד תשמח אחר-כך. אני אוהבת אותך יותר
מדי, היה טוב לי יותר מדי, אני לא יכולה לעשות לך את זה."
"את לא עושה לי כלום, חוץ מלגרום לאושר." צחוק היסטרי וזדוני
פרץ מתוכי. הוצאתי מזוודה מתחת למיטה והתחלתי לארוז.
"רק תן לי ללכת, טוב?"
"תסבירי לי מה קרה. אני אבין הכל."
"מזה בדיוק אני פוחדת, שתבין ותסלח, כרגיל תוותר לי. לא, אני
לא יכולה."
"דברי כבר." שוב פעם פרצתי בבכי.
"בגדתי בך." שתיקה.
"לא, את לא." צחקתי שוב.
"אני כן."
"איך יכולת, אני לא מאמין. מי הבן זונה?"
"זה לא משנה. הפרטים ממש לא משנים. ידעתי שתגיב ככה. אני
דפוקה. אמרתי לך."
"עם מי?"
"עזוב. אתה לא מכיר אותו. מישהו מהעבודה."
"איפה עשיתם את זה?" נפלתי על המיטה. והבכי רק גבר.
"פה."
"איפה פה? על המיטה שלנו?" הנהנתי בראשי לאות הסכמה. צנחת על
הרצפה. התיישבת מולי. עם ידך השמאלית נגעת בעדינות בסנטרי.
הרמת את ראשי המושפל למטה. דמעה נזלה על ידך.
"אני מצטערת."
"איך יכולת?"
"הייתי מפגרת. נלחצתי. אנחנו כבר 4 שנים ביחד, הפחיד אותי
שתהיה האחרון שאשכב איתו. הרסתי הכל. אני לא ראויה לך. אני לא
אבקש את סליחתך, לא מגיע לי." אתה התחלת לבכות. חיבקתי אותך.
"אני מצטערת, אהובי. לא התכוונתי לפגוע בך. נשבעת. תן לי ללכת.
בנוכחותך אני נקרעת וקורעת גם אותך בנוכחותי." ניגבתי את
דמעותייך.
"לכי." העפת אותי מעצמך.
המשכתי לארוז, ואתה רצת למקלחת.
הייתי כבר ליד הדלת, ארוזה ומוכנה. ואז אתה הופעת. עם שקית ביד
אחת ובה שיערות שאספת מרצפת המקלחת ובשניה המספריים. הסתובבתי
אלייך והבטנו זה לזו בעיניים.
באיטיות משכת בגוש שיער ארוך הנותר, וחתכת. לאט-לאט ובעדינות.
לשנינו זלגו דמעות שקטות מהעיניים. אספת את השיער לתוך השקית,
והנחת אותה על השידה ליד הדלת.
"תודה", אמרתי לך. נשמתי עמוקות בעודי מביטה בך בפעם האחרונה
וטרקתי את הדלת.
ידעתי שרק שקר מסוג זה יגרום לך לתת לי ללכת. ואכן נתת.