ג'ינג'יים.יש לי את הסטייה הזאת מגיל 5. מאז שראיתי באיזה ספר,
שאחותי הרימה מבית ספר לאמנויות עוד לפני שנשרה, את הדיוקן
העצמי שלו, ההוא עם האוזן החבושה. תלשתי את אותו העמוד ושמתי
אותו, מתחת לכרית שלי. עד היום אני שמה אותו שם מדי פעם. אני
זוכרת איך הייתי מתגנבת בלילה לשירותים, עם מראה ומרקר כתום
ומנמשת את עצמי בכדי להידמות לו. ובבקרים הייתי קמה לפני כולם
כדי שיהיה לי מספיק זמן לשטוף אותם, לפני יציאתי לגן. עם השנים
החליפו אותו. בחורים ג'ינג'יים, כאלה שניתן לגעת בהם באמת, ולא
מבעד לנייר. למרות שהם רק תחליף ולא הדבר האמיתי. ואת הנמשים
המצויירים החליף הצבע בשיער.
בגיל 12 ההורים שלי שאלו אותי לאן ארצה לטוס לטיול בת-מצווה.
כמובן שעניתי "הולנד". והם כמובן נענו לבקשתי. אני לא זוכרת
הרבה מהטיול, רק שקנו לי רפרודוקציה, בגודל לוח שנה, של הדיוקן
העצמי שלו. הוא תלוי גם כיום על התקרה מעל מיטתי.
בכיתה ט', היינו צריכים לבחור מקצועות מורחבים. כישרון מיוחד
כמו של אחותי, לא היה לי, אבל בחרתי באמנות. בשיעורים על
פוסט-אימפרסיוניזם, הייתי מתעלה על הידע של המורה. לא קשה
להבין למה. גם כשהגענו לאקספרסיוניזם הצלחתי להרשים, כי ידעתי
מי יצר אותו בתכל'ס.
אני זוכרת את הלילה ההוא. זה היה ביום שאני והתחליף הגי'נג'י
ההוא נפרדנו. שכבתי עירומה על המיטה. ביד אחת החזקתי בקבוק
וויסקי שהספקתי לרוקן למחצה ובשניה קופסה עם כל מיני כדורים
נגד דיכאון, ממריצים וכו' שאספתי במשך שנים וכמעט גמרתי באותו
הלילה. אני זוכרת שהתחלתי לשקוע במערבולת. רגשות הציפו אותי,
למרות שאף פעם לא הצטיינתי ברגישות יתר. צחקתי ובכיתי. בהיתי
בדיוקנו שהיה תלוי על התקרה. הוא סחף אותי עוד יותר. ראיתי
אותו מחייך אליי. הוא אף פעם לא עשה זאת מקודם. הוא הושיט אליי
את ידו השמאלית. בהססנות אני הושטתי אליו את שלי. האחיזה שלו
הייתה חזקה. לא הספקתי למצמץ, וכבר הגענו לאיזה שדה פאסטוראלי.
שאלתי אותו איפה אנחנו, הוא אמר לי שבביתו. אף פעם לא ראיתי כל
כך הרבה חמניות. הן היו בכל מקום. הבתים הקטנים שנראו מרחוק,
נראו כעשויים מחמניות. הוא הוציא קן ציור, פלטה ומכחולים, מתוך
ארגז עץ שישב עליו. אחרי שהעמיד את הקן, הוא קרא לי לבוא לשבת
על ברכיו. רצתי אליו. התיישבתי על ברכיו וחייכתי. כשהבטתי
בעיניו המשקפות, ראיתי שחזרתי להיות בת 5, עם נמשים שצויירו
במרקר כתום. והשיער שלי שהתעופף ברוח אירופית קלילה וקרירה חזר
לטבעו. שחור כפחם. זה לא הפריע לי. הייתי מלאת אושר. הוא הושיט
אליי מכחול. לקחתי אותו והוא עטף את ידי בשלו. הוא הנחה אותי
על הבד וזרמתי. למעשה הוא צייר דרכי, אך חשתי שאני זו שמציירת.
ציירנו כל היום. עד שהלילה הפתיענו. עצמתי את עיניי והוא נשק
לי על המצח. כשפתחתי אותן שכבתי במיטתי. מעורבבת עם הכדורים
שנותרו והתפזרו על מיטתי, ועם וויסקי שנשפך והספיק להתייבש.
הבטתי בך מביט דרכי מהתקרה, חשתי מבולבלת. שכבתי בבהייה זו עוד
כמה שעות. לבסוף קמתי. הלכתי למקלחת, וכשראיתי את עצמי בראי
הבחנתי בנמשים כתומים על פניי, למרות שאני מזמן לא מחזיקה בבית
מרקר כתום. שטפתי פנים. הלכתי לסלון. השאירו לי 36 הודעות
במשיבון, 17 מהן היו מההוא. כשראיתי את התאריך, קלטתי שלא
נכחתי יותר מיומיים. זה לא ריגש אותי במיוחד. חזרתי לחדרי,
למיטתי. כשהנחתי את ראשי על הכרית, הרגשתי קשיחות לא מזוהה
בעורפי. הרמתי אותה. מתחתיה גיליתי ציור של חמניות. אחד מאלה
שציירנו ביחד. שמו היה חתום עליו. הרגשתי עוד יותר מבולבלת.
הייתי צריכה להקשיב לאזהרותיה של קיי: "אף פעם אל תערבבי
כדורים עם אלכוהול."