הנה לכם מונולוג הלב
הזועק לו מכאב
והגוף מתעייף
ומתכופף;
צונח מן העצבות אל תהום,
ועוד היד מנסה לכתוב
מילה שרוצה לפרוץ
וקשה ללב לחשוף:
רציתי רק להיות אישה
המסמיקה מכל מחמאה,
ברכות נמסה
מעיניים מלאות אהבה.
כל שרציתי זה רק לחיות-
ללא מסכות;
להסיר גוון הנוקשות מפניי
וברוב תום לאסוף פרחים מחלומותיי,
להיות עזר לעצמי...
אך אפילו כוח ליפול ולקום בעצמי
כבר אין לי.
טמונה בלבי שאלה פשוטה
אותה נושאת כבר שנים, מיוסרת וכאובה:
כל מה שרציתי זה להיות אישה רכה
המקבלת ומעניקה אהבה.
האם זה הגורל ששיקר לי
או שהחיים שדדו אותי?
כי אהבה לא מצאתי,
אישה הייתי רק במקריות לידתי
אך זכות הבחירה נשדדה ממני,
הקשיחות הפכה לחובת השרדות
והנשיות - זו בכלל פריבליגיה
שנשללה ממני כאשר בעל כורחי
בעצמאות בחרתי.
לטייל בגינה עם הילדים כמו אישה,
כמו אימא - הייתה אולי משאלה.
לעולם לא אחזיר את השנים שאבדו לי;
האם את כל השנים שלפניי אוכל לשנות?
איך נהייתי אישה שכזו
שבכלל לא רציתי כמוה להיות?
הנותרו עדיין פרחים לאסוף?
27/7/04 |
