זה שנים שרק דבר אחד מרדים אותי. אתם יודעים, יש אנשים שסופרים
כבשים, יש כאלו שמאוננים, יש כאלו שלוקחים גלולות שינה, יש
כאלו שסתם נרדמים ואה כן, יש אותי. אני נרדם רק תוך כדי כך
שאני מדמיין את עצמי יורה באנשים עם רובה צלפים מגג. לא, לא
אנשים ספציפיים, סתם אנשים. צללים. אני גם אף פעם לא רואה אותם
נופלים. אני גם אף פעם לא באמת רואה, בפנטזית ההרדמות שלי, את
הרובה יורה. אני רק יודע שאני על גג, עם רובה צלפים ואני יורה
באנשים ושנייה, כן שנייה, לפני שאני נרדם סופית וגולש לתוך
שינה נטולת חלומות, אני משכנע את עצמי שאני יורה רק ברעים.

אני נרדם כך כבר שנים, אך לאחרונה צצה בעיה. הפנטזיה שלי לא
מניחה לי גם כאשר אני ער. אתם מבינים, אני נרדם עמה ועכשיו אני
גם מתעורר עמה והולך עמה ברחוב ולעבודה. גג, אני, רובה מבריק
ואנשים. והאנשים, וזה מה שמפחיד אותי באמת, מתחילים להפוך
לממשיים, לקבל תווי פנים.

"אתה פסיכופט אמיתי", אמרה אולה כאשר סיפרתי לה לפני מספר
שבועות. "יום אחד עוד תתעורר בבוקר ותגלה שאני שוכבת לידך בתוך
שלולית דם לאחר שרצחת אותי", היא הפחידה את עצמה ונאלצה לצאת
מהחדר לכמה דקות עד שהמחשבה זנחה אותה. אותי היא לא זנחה.

עם כל יום שעבר הפכה הפנטזיה למוחשית יותר ויותר. הולך ברחוב
וכל פרצוף שעבר מולי הייתי מדמיין כיצד אני יורה בו. ככה בין
העיניים. ואז הפנטזיה תפסה תאוצה. פיתחה חיים משלה. היא כבר לא
הסתפקה בתחכום הקר של ירי, לא. כעת כל אדם שראיתי הולך מולי,
הפנטזיה הייתה משתלטת והייתי רואה עצמי מחסלו באין ספור דרכים.
כל אדם, כל פנים, דרך אחרת. עשרות דרכים, מאות, אלפים. העולם
כולו התחיל להיראות לי כמשחטה אחת גדולה.

הוא זז אחורנית עם הכיסא והעריך את מה שכתב כמי שמעריך ציור.
הוא לא היה מרוצה. "סיפור מטומטם", הוא חשב לעצמו, "פסיכופט
שמדמיין שהוא יורה באנשים על מנת להירדם. נו באמת, את מי זה
מעניין". מה גם שלא היה לו כל מושג כיצד להמשיכו. הוא השחיר את
הקטע עם העכבר והתכונן ללחוץ על כפתור הDelete ונזכר שגם
יוג'ין אוניל, המחזאי האמריקני הידוע, נהג לשרוף כתבי יד מהם
לא היה מרוצה. "זה כמו לשרוף ילדים", נהגה אשתו לומר על המנהג.
עם המחשב זה יותר פשוט. לא צריך לשרוף כלום. פשוט לוחצים על
כפתור. הוא לחץ. הנייר הווירטואלי על המסך התרוקן . . .

"מה אתה חושב על הרעיון", היא ביקשה לדעת.
"כן, זה רעיון נהדר", הוא צעק מהמטבח, "סיפור בתוך סיפור. את
רוצה ארל גריי או תה רגיל?"
"אתה באמת חושב שזה רעיון מוצלח?"
"בוודאי", הוא נכנס לחדר עם מגש ועליו שתי כוסות משקה חם. "אתה
מתחיל לקרוא וחושב שזה הסיפור, אבל אז מתברר לך שזה רק כאילו
הסיפור שבעצם זה סיפור בתוך סיפור ושהסיפור הוא בעצם על הסופר
שכותב את הסיפור ואז עוד פעם מתברר שגם זה לא הסיפור. הקורא
נכנס ממציאות ויוצא למציאות אחרת ושוב נכנס למציאות אחרת, עד
שהוא כבר לא יודע מה הסיפור ומהוא הסיפור על הסיפור. זה כמו
השתקפות של מראה אחת בתוך מראה אחרת. תמונה בתוך תמונה, בתוך
תמונה, בתוך תמונה . . .".

מה שיפה במחשב זה שאתה יכול להחזיר את הזמן אחורנית. אתה פשוט
לוחץ על כפתור ה"בטל הקלדה" וכל מה שמחקת חוזר לחיים. הוא לחץ.
הנייר הווירטואלי שוב התמלא בשחור. לחיצה נוספת עם העכבר על
המסך והטקסט התעורר לתחייה. "איפה הייתי? אה כן, הנייר
הווירטואלי על המסך התרוקן . . ."

"כן", הוא אמר לעצמו , "זה רעיון מבריק", כך אני יכול להמשיך
את הסיפור. להסביר לקורא את העיקרון. הקורא מקבל תחושה מזויפת
שהוא מבין כעת מה שהולך, אלא שאז אתה סוגר את הסצנה ועובר
לסיפור המסגרת הבא. הקורא נותר עם עוד בבוצ'קה ביד מבלי לדעת
כמה נותרו עוד בתוכה.

"וזה בכלל מבריק", הוא אמר לה לוגם שלוק רעשני מהקפה וקורא
מהמסך מאחורי גבה. "חזרה פתאומית לאחד מהסיפורים הפנימיים.
בכלל מבלבל את האויב . . . "
"אמרתי לך אף פעם לא לעמוד מאחורי הגב שלי בצורה כזו. לא אמרתי
לך? כבר מאה פעמים אמרתי לך".
"בסדר, בסדר, לא צריך להתעצבן", הוא אמר, רק על מנת לעצבן אותה
עוד יותר.
"לא להתעצבן, לא להתעצבן? אתה משגע אותי", היא החלה לצעוק וקמה
מהכיסא. הוא נסוג לאחור ונתקל בקיר.
"אני נשבעת לך שאני מסוגלת להרוג אותך כאשר אתה עושה את זה,
פשוט לרצוח אותך", כל הפנים שלה השתנו והתעוותו והיא ראתה עצמה
דוקרת אותו עם סכין קצבים בבטן ומסובבת, כך שכל המעיים פורצים
החוצה כמו נקניקיות.
"הנה שוב זה קורה", היא נבעתה, "ההזיה חוזרת על עצמה". היא
רצה לשירותים, טרקה את הדלת ונעלה אותה מאחוריה.
"מותק, זה בסדר", הוא צעק מאחורי הדלת הנעולה. "הכול יהיה
בסדר. הרופאים אמרו שהכדורים החדשים אמורים לשלוט בהזיות ודר'
צחקנובסקי אומרת שכתיבה גם כן אמורה לעזור. לשחרר יצרים וכל
זה, את יודעת . . ."