כל הלילה הדלקתי וכיביתי את האור,
הרגשתי צמרמורות וקפאתי מקור,
וגם כשסגרתי את החלון,
כמה שרציתי, לא הצלחתי לישון,
כי את קולך לא שמעתי היום
ואת מלותיך לא הבנתי פתאום.
איך אפשר לשכב בחוסר מעש
עם תחושה של תסכול וכעס?
המחשבות עושות לי בראש מהומה,
קודחות בלי הרף בגוף ובנשמה.
אני שואלת את עצמי
האם האהבה היא סוג של מחלה?

בחיי ההוללות לא הייתה שמחה,
לא הייתה תוחלת,
הייתה רק התפעלות הגוף
ובלב לא היו פעימות,
אך אתך זה אחרת,
אתך זה שונה-
אני מחכה לכל הודעה,
אני מצפה לעוד פגישה,
אפילו לפעמים מרגישה קנאה...
רק רוצה את כל כולך
ללא הפסקה.

אכן, נטעת בי את האהבה
ואני - אינני יודעת את שמה.
לפעמים נבוכה מאותה הרגשה,
בעיקר פוחדת מנטישה,
אך שמתעוררת בבוקר
הכל מתבהר-
אתה הוא - שהולך לבי אליו.

בכל מעשיך אתה הנותן,
אתה גם השואל
אך יודע התשובות,
יודע את הסודות,
מרגיש את הרגשות,
את התשוקות...
אז איך אוכל אותך לא לאהוב?

אתה הדלקת אש שנכבתה,
ואולי גם לא הייתה
אלא רק בסיפורי האהבה,
כי יודע אתה למה אני זקוקה
וממה נפשי עשויה.
לא אפסיק לומר לך:
אתה הוא היוצר,
אתה הוא השליט,
אתה הוא היחיד...

אז אל לך עוד
לחפש תשובות
כי הרגשות הן התשובות
ואין לי שום ספקות;
נותר לנו דבר אחד-
לצעוד יחדיו,
לרקוד יד ביד,
להתענג מכל רגע
ולמחוק את העבר
ולא להזכיר דבר.

24/12/02