היו את האנשים שראיתי כל יום.
היו את האנשים שראיתי כמעט כל יום.
היו את אלה שאהבתי... אם לא עדיין אוהבת, ורואה פעם בה.
היו את אלה שהיו שיגרת חיי.
מתוכם... יש את אלה שהיו חשובים לי מאוד... אולי פחות היום.
מהם יש את אלה שהיו משמעותיים לי ביותר... ועדיין.
והיתה את האחת שלא נעלמה לי... אולי אבל אני לה.
והאנשים האלה תפסו חלק בלב.

עברו כמה חודשים.
ואני רואה, באמת רואה שאנשים הם לא חבל קשור.
אולי הם נשארים להיות החברים הכי טובים... רק בלב.

היו את האנשים שאהבתי... שעדיין אוהבת
אבל הם כמו שחשבתי... שיגרת חיים של מישהוא אחר,
של  'מישהם' אחרים.
אני כבר לא בתמונה שלהם
והם כבר לא בתמונה שלי... אבל מאוד במחשבותי. אולי יותר
מאצלם.
אולי פשוט כי לי יש יותר זמן.
להם אין.

(וכמו שאמרתי, עברו כמה חודשים, כמו שפחדתי, כמו שידעתי...
אולי הכחשתי.)

האנשים שראיתי כל יום, אני רואה פעם בשבוע... אולי.

(וגם כשאני רואה... לא באמת רואה, כי להם יש את החיים שלהם.
כבר אין לנו את הביחד, את השיגעונות, את הכייף המשותף.
כל מה שנשאר הוא כייף של עבר.
וכמה כבר אפשר לדבר, להיזכר, לחשוב על מה שכבר נגמר?)

האנשים שראיתי פעם בה... להפתעתי אני רואה די הרבה.

(ככה יצא. אולי זאת דרכי להזכיר לעצמי שנשאר לי עוד משהו מימה
שאני מכירה)

ואני מתגעגעת.
וכן, זה כואב.

יכול להיות שאלמד לחיות עם זה... כי עוד לא למדתי.
יכול להיות שאצטרך ללמוד לשחרר.
יכול להיות שהגעגוע עם הזמן יתנוון.

אולי חברות קרובה היא פשוט חבל שנפרם
אולי זאת אכזבה בשבילי...
למרות שמצב כזה הוא הגיוני ומקובל
ועדיין מתקשה להבין אותו... או לקבל.
ובסופו של דבר... אדם נשאר תמיד עם עצמו.

הדבר האחרון שנותר הוא לתת לדמעה  לרדת ולנגב אותה בהבנה.