"מחצלת קש ובגד ים שחור עם פס כחול בצד", הוא חשב לעצמו, "זה
מה שאני צריך כדי להיות מוכר אבטיחים בחוף... זה ו30-40 קילו
אבטיח".
אז הוא עשה את זה. ביומו הראשון יצא לכיוון מקום עבודתו שבחוף
הדקל, החולש כבדרך אגב גם על רב חוף החשמל וחלקים קטנים
מהויליג'.
"לא משנה עד כמה אצליח במכירה, תמיד אוכל להנות מטעמו המתוק של
האבטיח". הוא הגיע עם המחצלת ובגד הים ולאחר שפשט את גופיית
הטריקו המזיעה שלו, התיישב בנוחות על זרי הדפנה, שבמקרה היו
מונחים במקום. הוא חש עצב קל כאשר נזכר כי עזב את מחצלתו
להתייבש בשמש, אך הרגיש רווחה כאשר עלתה בו המחשבה: "אוכל לשים
עליה את האבטיחים, כך הם לא יתלכלכו מהחול".
הלקוח הראשון שלו היה ילד, בן ארבע, אולי חמש. הוא הגיע כאשר
בידו עשרה שקלים, מנצנצים, בוהקים, וקנה רבע אבטיח. הוא היה
אחד מבין שני הקונים היחידים באותו היום, והמוכר חש תחושה קלה
של עצב, עם ניחוחות של אכזבה. אבל הוא לא התייאש.
באותו בוקר גורלי, הבוקר האחרון בחייו, כך טוען לפחות המספר,
הלא מהימן בעליל, חשב לעצמו: "אולי אמכור יותר, אם אבוא
בתחפושת של אישה".
הוא עשה זאת, אך מיד בכניסה לחוף הים, התגלה בידי חבורת נערים
בני 13, ששמו לב כי מנעליו מבצבצות גרביים עם פסים, גרבי ספורט
למען השם! הוא מצא את דרכו האלימה להשתיק אותם. אך בכל זאת, חש
כי עדיין מחשיבים אותו לגבר. חשב לעצמו: "אולי העובדה שלא
התגלחתי כבר 3 שבועות ויש לי זקן באורך 20 ס"מ, מסגירה אותי".
אבל זה עבד! הוא מכר יותר בגלל הגימיק. כל אחד שבא לראות את
אשת הזקן, קנה רבע, או שליש, ומדי פעם גם חצי אבטיח.
זה היה היום האחרון לחייו, ולמחרת בבוקר חזר למקום עבודתו בחוף
הדקל, בוא ישתקע ב38 שנים הבאות!