יש דברים שפשוט צריך לתת להם לצאת. חייבים, כי אחרת הם מתנפחים
בפנים כמו תרבית של חיידקים שהזניחו במשך הרבה זמן ואחר כך היה
צריך לרצוח אותה עם גרזן כדי שלא תשתלט על העולם. או משהו.
מהדברים האלה שעולים בראש כשיושבים מול המסך ומרגישים לבד, ולא
משנה כמה אימיילים/תגובות/הודעות אייסיקיו מקבלים.
ואז באים האנשים האלה שכל מה שיש להם בחיים זה יופי טופי
ו"החיים יפים" וצביעות ונצנצים בתשעים אגורות שנושרים אחרי
ניעור אחד של הנייר ושואלים למה אני כל כך פסימית ואין לי באמת
מה לומר, כי הם כמו ילדים קטנים שמתחבאים בארון כדי לא לשמוע
את ההורים רבים. זה לא שהם לא רוצים לראות את האמת. הם פשוט לא
מסוגלים לקבל אותה. קוראים לזה הכחשה.
אז כבר עדיף לי לשתוק, כי אחרת אני אצטרך לצבוע את הפנים בבוץ
ורוד ולחייך ולצחוק צחוק מזייף וגבוה ולהעמיד פנים שאני נהנית
מדברים כשכל מה שאני מרגישה זה מין הרגשה מוזרה וריקנית כזאת
והבוץ ייכנס לי לתוך העיניים וישרוף. אז כבר עדיף לי לשתוק.
