מתישהו בחיים של כל אחד מאיתנו מוכרח להגיע השלב הזה שבו אתה
פשוט מרים טלפיים ומוותר. לפעמים לרגע, עד לחידוש כוחות,
ולפעמים אתה כבר כל כך עמוק בתוך היאוש שרק גורם חיצוני יוכל
לעזור.

הכל התחיל כשנדרסתי ביום שישי. כמה דבילי, להדרס בשביל חתיכת
פרוסת גבינה שמישהו השליך מחלון המכונית. וזה לא שלא יכולתי
להציל את עצמי ברגע האחרון. הייתי יכול פשוט לצעוק לאחד הנהגים
והוא כבר היה מושה אותי מהכביש. [אז, כשהגוף שלי עמד ברשות
עצמו]. אבל שוב, הגאווה המטופשת שלי לא הרשתה לי לבקש עזרה,
פחדתי לאבד חלק מעצמי, מהאגו שלי אם אנסה. עכשיו אני כאן כבר
שבוע. אף אחד לא טורח לגרד את הגופה שלי מהכביש. אולי כי הם לא
שמים לב, אולי כי הם סתם מפחדים. האספלט לוהט ואין לי יכולת
לברוח. [וגם אילו יכולתי, אין לי לאן].

אני לא יודע כמה מכוניות עברו מעלי, אבל אני בטוח שיעברו עוד
פי כמה. זו סיטואציה דיי הזויה להתקע באמצע כביש הסרגל, מרוח
וממוזג באופן בלתי טבעי בעליל עם הכביש. כל עצמותיי פוצפצו זה
מכבר ע"י משאית שהובילה תרנגולות שקרקרו והשילו נוצות לבנות
לעברי בסימבוליות לא ברורה.

פחדתי להשמיע קול אנקת כאב אז נקשתי שיניים חזק וכשקול שבירת
העצמות שכך [כמו גל צונאמי אימתני], פקחתי עיניי והירפתי.
יכולתי באותו הרגע להרגיש את כל הגוף שלי. זו הייתה הרגשה כל
כך מיוחדת. הרגשתי את כולי כמו שאף פעם לא הרגשתי. הייתי מודע
לכל עצב ושריר בגופי. הכרתי עצמי הכי מקרוב שאפשר.

אחרי חצי שעה של דריסות חוזרות ונשנות התחלתי להתרגל לכאב. זה
נשמע קצת עצוב, לא? להתרגל לכאב.
הוא הפך לחלק מההוויה שלי, חלק בלתי נפרד ממה שאני. התמזגנו
ועכשיו אנחנו אחד. [פעם אחת נהג עצבני עם סיגרה צעק לי שחברתי
לאויב].

ועכשיו כשלשלמות הפיזית שלי כבר אין משמעות,
ואת כוחותי לא אצליח לחדש
אני מבקש,
[לא]
מתחנן,
תעזרו לי.