עננים אפורים שבו את מבטה החלול.
צחוק סדוק ושקט מחריש.
עליות קשות. ירידות תלולות.
בקעות משתרעות תחתיה והיא מתמסרת.
מתעלמת מהמבטים החשאיים המסגירים כל כך הרבה.
שתיקות רבות שלמדה מהן באיחור. רב.
חיצים של כאב והאשמה ננעצים עמוק בתוכה.
משהו התנפץ.
מיתוסים ואמונות.
אהבות ועוד אכזבות.
כעס. מתרסקת. מתנתקת.
דמעה עצלה מזווית העין.
ועכשיו דבר לא יעצור את הדמעות.
לא את הדקירות.
לא את הנפילה.
והיא שוקעת עמוק בתוך עצמה.
תמונות ישנות מלאות חיים שוכבות ללא רוח
כל כך הרבה אהבה שהתפוררה.
כל כך הרבה אכזבה ובגידה.
כאב צורב שמסרב להיעלם מכה כל יום וכל לילה מחדש.
לשכוח הכל - המחשבה היחידה שחותכת
לברוח הרחק ולבנות הכל מחדש
ואז היא שוב עוצמת עיניים והכל חוזר
אותן תמונות. אותו גועל
אותה סיטואציה שניסתה למחות מזכרונה,
מעיניה
צלקות שלא נרפאו מעולם
כאב שלא עזב
ועכשיו, היא לבד.
נופלת. |