היא
"אני כנראה יוצאת למסיבה" היא ענתה לי כששאלתי אותה אם היא
רוצה שנעשה משהו היום בערב, כי הרגשתי לא נעים על אתמול שדפקתי
לה ברז, למרות שהיו לי סיבות טובות, הייתי עצבנית עליה. "אה...
טוב, תהני" אמרתי, מנסה להסתיר את העלבון הלא ברור שחשתי.
וכנראה שעשיתי עבודה טובה כי היא לא שמה לב, וגם אם היא הייתה
שמה לב, הייתי מכחישה בתוקף כי לא היה לי כוח להתחיל להתווכח
איתה, היא הרי לעולם לא מוותרת.
סיימתי את השיחה, נשארתי מדוכדכת, שוב, עם עצמי.
בזמן האחרון אני מרגישה כל כך לבד לפעמים. כאילו היא הבנאדם
היחידי בעולם שיש לי, ולפעמים אפילו זה לא.
וכשחושבים על זה, היא באמת החברה הקרובה היחידה שלי, והיא תמיד
מקשיבה לזיוני השכל שלי בכזאת סבלנות, וגם אם היא לא אומרת
כלום, ורק מסתכלת עלי בעיניים הירוקות המבינות שלה, זה מספיק
לי.
ויש לי עוד מכרים וידידים, אבל אף אחד לא מכיר אותי כל כך טוב
כמוה, כבר חמש שנים שאנחנו חברות הכי הכי טובות. אולי בגלל זה
אני נוטה לקנא כל כך כשאני צריכה לדבר איתה על משהו נורא דחוף
והיא יושבת עם אחת החברות שלה,
לא יודעת למה או באיזה זכות, אבל זה מרגיז אותי. טוב, קנאית
תמיד הייתי.
ובכל זאת, אני אוהבת אותה עד עמקי נשמתי.

הוא
הכרנו במסיבה.
יום שישי בצהריים, הוא תיכף מגיע אליי. אמר שהוא יבוא בשלוש
ואולי הוא קצת יאחר כי הוא קופץ לארוחת צהריים עם אבא שלו.
תמיד אני מתרגשת לפני שהוא בא אליי, ולמרות שאנחנו ביחד כבר
חודשיים ומתראים פעם בשבוע (לפעמים פחות), אני נוטה לשכוח קצת
את הפנים שלו. כלומר, אני זוכרת בגדול את הדמות אבל פרטי
הפרטים מטושטשים קצת, זה כאילו אני מגלה אותו מחדש בכל פעם.
והאמת שבכל מפגש אני לומדת עליו דברים חדשים, מי הוא, איזה סוג
בנאדם הוא.
כשנכנסתי למערכת יחסים הזאת, נורא הפחידה אותי המחשבה שאני
צריכה לסמוך עליו "בעיניים עצומות" כי הוא גר רחוק ממני, משמע
אין לי שום אפשרות לדעת מה הוא עושה במשך היום שלו, מי החבר'ה
שלו, איזה בחורות מתחילות איתו.
שבעצם זה הכי בריא בשבילי, ככה אני לא אהיה עלוקה מוצצת דם כמו
שאני נוטה להיות.
הוא עשה עליי רושם טוב, בחור רציני פחות או יותר, עיניים
טובות, חכם מאוד, כנה, גברי כזה. בדיוק הטעם שלי... מאוד מקווה
שאני לא טועה לגביו.
חושבת שאני מתחילה לאהוב אותו.

ההוא
זו הייתה שנה נפלאה עבורי, עם כל הפאקים שבה. איזה נפלאה?...
מדהימה!!!
אגדית.
חלומית.
סוויט סיקסטין לאב.. וזה נגמר. כבר הפסקתי לנסות להבין למה...
זה פשוט נגמר וזהו.
הוא היה
האהבה הראשונה שלי, ועכשיו התחלתי ללכת לפסיכולוגית. לא חושבת
שזה יעזור במשהו... אלא רק יקל עליי טיפה ואולי ירגיע אותי קצת
בימים הקשים שיש לי שבירה.
לא יודעת אם אני עדיין אוהבת אותו,
ולמען האמת זה ממש לא רלוונטי. אני לא חושבת שאהיה מסוגלת
לשכוח אותו אי פעם... לא משנה כמה אהבות יהיו לי (ועוד יהיו
הרבה) ולמרות שלא שכבתי איתו הוא באיזשהו מקום הראשון שלי.

היא
אני באמת אוהבת אותה עד עמקי נשמתי. חברה יקרה ואמיתית. הרבה
תלאות עבר הקשר שלנו, דבר שחיזק אותו מאוד. אנחנו בנות אותו
מזל, ויש בינינו המון דמיון וגם המון מחלוקות. תמיד אנחנו
מתווכחות וויכוחי סרק טיפשיים כאלה. "אני רוצה להתקשר
אליו...", בכיתי לה מדי לילה בימים הקשים. "ומה תגידי לו
בדיוק?", היא אמרה בניסיון להחזיר אותי למציאות. מציאות
שהעדפתי לשכוח. אבל היא, הייתה שם להזכיר לי אותה, כמו סטירת
לחי מצלצלת שהחזירה אותי לפוקוס. ולא שזה עזר. הייתי מתקשרת
אליו בכל זאת.
אחח השיחות הדביליות האלה שלוו בהרבה שתיקות מביכות מצידו,
והרבה דברים שלא היו צריכים להיאמר שוב ושוב (מצידי). והיא?
הייתה עוזרת לי לנתח כל פרט עלוב ופתטי בשיחה. הקדשנו המון זמן
לנסות להבין את המוח הגברי המעוות שלו. מדהים עד כמה איכפת לה,
שעות מקשיבה לתיאורים שלי, אפילו אני הייתי משתגעת ממני.
אני אוהבת, אוהבת ת'בחורה הזאת.

הוא
הוא גדול ממני בשנה, מה שהופך אותו טכנית לבוגר יותר ממני.
האמנם?
לא יודעת מה להחליט. מבחינות מסוימות אני בהחלט יותר בוגרת
ממנו, אבל יש בו משהו מתוחכם כזה, מבוגר... ילדותיות מחוספסת
כזאת, מתחכמת.
השם שלו כל כך חדש לי... אוהבת להגיד אותו. זורם לי בפה.
האם זה הגורל שהפגיש בינינו? ייתכן. יש כימיה קסומה, אני צופה
לנו עתיד טוב ביחד.
לא חושבת שהוא נועד למלא את החלל החסר שההוא השאיר אלא רק
להצמיח משם
דברים טובים.
לוקחת סיכון, אני הולכת על זה, נותנת לעצמי צ'אנס להשתחרר ו...
להיפגע.

ההוא
פה ושם זורקים עליו איזה מילה או שתיים, והוא מהדהד לי בראש.
"תציירי קצת... וזה יעבור", ככה הוא אמר לי כשנפרד. חשב שזה כל
מה שאני צריכה, לצייר.
הוא פשוט רצה שאחזור לחיים הרגילים שלי, ושאפסיק לרכז אותם
בו.
וכך היה. המשכתי קצת הלאה, והיום אני פה, והוא שם
עם הזאתי,
ואני חושבת שאני
בסדר.


1.3.05