דרורים. חשבתם עליהם פעם?

אתם יודעים, אותן ציפורים בצבע חום-אפור, שמתקהלות בפארקים, או
קופצות לכם לכביש כשאתם נוסעים על 60-70 קמ"ש בכביש עירוני,
ולמרות שאתם יודעים שהן יברחו בזמן - אתם תמיד בולמים בחוזקה
(רק כדי להגיד לעצמכם, "אמרתי לך").
אני בטוח, שרק צפרים, או מישהו משועמם במיוחד, באמת מקדיש להן
תשומת-לב. בשבילי, דרורים אלו אותן ציפורים קטנות, שכשהייתי
קטן, היו לוקחים אותי לאיזו כיכר או פארק עם שקית של חתיכות
לחם, והיית יושב ומאכיל אותן. תמיד היה את הזקן התורן שהתלונן
על "הציפורים האלה שמלכלכות את העיר", אבל לי זה לא הפריע -
פשוט הייתי קטן מדי מכדי שיהיה אכפת לי. כמובן שגם לא ייחסתי
לדרורים יותר מדי חשיבות, פשוט לקחו אותי לפארק עם שקית של
חתיכות לחם ואמרו לי להאכיל אותן - אז עשיתי את זה. אני מניח
שבאיזשהו מקום זה היה מרגיע. אבל זה היה פעם, הייתי ילד קטן.

נזכרתי בדרורים מהילדות שלי, סתם כך אחרי שעוד דרור קפץ לי
לכביש. אני לא יודע מה אתכם - למרות שאני מניח שזה קורה לכולם
- אבל לפעמים קופצים לי זכרונות מהילדות, סתם ככה. זה לא אומר
שאם היה קופץ לי חתול לכביש, הייתי נזכר במקרה מהילדות שלי עם
חתול (אין כזה, אגב) - אבל יכול להיות שאני בנאדם נוסטלגי, אם
אפשר לקרוא לזה ככה.
אבל בניגוד לדרורים מהעבר, שגרמו לי רגיעה, או משהו בסגנון...
הדרור הזה היה שונה. הוא בחר לקפוץ לי לכביש ביום גשום במיוחד.
למען האמת, אין לי מושג איך ראיתי אותו, יותר מזה, אני אפילו
לא יודע איך שמתי לב שזה דרור. בקושי ראיתי את הכביש, אבל
איכשהו, שמתי לב. ואני, אפילו לא צמחוני או משהו... סתם אדם עם
לב, שלא רוצה למחוץ ציפור מסכנה בגלגלי האוטו החורק שלו. לא
הסתכלתי במראות, כמו שלימדו אותי בשיעור נהיגה, לפני אי-אילו
שנים. לא התחשבתי בזה שיש לי אוטו קטן וישן, ולא איזה ג'יפ
משוכלל עם מערכת בלימה חדשנית וכריות אוויר שנוסע בגשם כמו
שצריך. ומה עשיתי? בלמתי בחוזקה.

רעש חריקה מחריש-אוזניים, זה הדבר האחרון שאני זוכר. אחרי זה,
הכל נהיה אפור, קצת כמו ציפור דרור. נכון תמיד אומרים לכם "הכל
נהיה שחור"? אז לא יודע מה אתכם, אצלי זה היה אפור. קצת כמו
ציפור דרור.
פקחתי את העיניים במקום עם קירות לבנים, בתוך מיטה. לא יכולתי
לזוז מרוב כאבים. לאט-לאט העיניים שלי התרגלו לפלורסנט המהבהב.
מי מסביבי? אמא, אבא, החברה. עוד כמה בני משפחה. ראו שאני פוקח
עיניים וקפצו עלי. אבא מיד הרחיק את כולם. "עזבו אותו, הוא עבר
תאונה, הוא עוד חלש". הבנתי שהיתה תאונה. אוף, הלך האוטו. לא
כזו אבידה לעם המכוניות, כבר אמרתי לכם שיש לי טרנטה, אבל, בכל
זאת... אין לי אוטו עכשיו. בעודו מרחיק את האנשים, ניסיתי
להיזכר במה שקרה. זכרתי רק את הדרור. חברה שלי ניגשה אלי.
חייכתי במרירות. "איך אתה מרגיש?", היא שאלה. "כואב. הכל
כואב". היא הלכה רגע הצידה, וחזרה עם משהו ביד. "הנה, הבאתי לך
משהו שיעודד אותך", היא אמרה והגישה לי מתנה. קופסה. פתחתי
אותה. היה בפנים פסלון, או משהו כזה - אתם יודעים, מה שמוכרים
ברשת "הפנינג" ב-200 שקל ובתחנה המרכזית בת"א ב-20 שקל - של
זוג דרורים חבוקים, עם לב.
דרורים. לא יודע למה אני זוכר איך ציפור דרור נראית, ולמה מכל
החיות הקטנות האלה, דווקא דרורים. אין דובים? כלבים? אפילו
בזוג חמוסים הייתי מסתפק. אבל אלה היו דרורים. כמו הדרור שקפץ
לי לכביש. נזכרתי בדרור ההוא ונהיה לי רע. התחלתי לצעוק עליה,
על המתוקה שלי. לקחתי את הפסלון וזרקתי אותו לרצפה. הוא התנפץ
לרסיסים. חברה שלי התחילה לבכות, ההורים הסתכלו עלי המומים.
רציתי להסביר להם את הכעס שלי, אבל... התעלפתי.

התעוררתי למחרת. רק ההורים היו לידי. הרגשתי יותר טוב, אבל
עדיין הכל כאב לי. "הרופא אמר שאתה רק בתחילת תהליך ההחלמה.
תוך חודשיים תעמוד על הרגליים, ותוך שלושה-ארבעה חודשים תהיה
כמו חדש", אמרה לי אמא, בדמעות. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
שתקתי. התנחמתי בעובדה שגם ככה אני לא אצטרך את האוטו בזמן
הקרוב.
הזמן עבר, אמא ואבא התחלפו בתורנות שמירה עלי, קרובי משפחה
ביקרו אותי. חברה שלי לא הגיעה יותר לבקר מאז שזרקתי את
הפסלון. נו טוב, אני יודע שהיא רגשנית. אולי קשה לה להתעמת
איתי במצבי, למרות שרק רציתי להתנצל. רציתי להתקשר לחברה,
לחברים, אבל הפלאפון שלי נשבר בתאונה, וגם ככה לא הרגשתי כל-כך
טוב. ויתרתי על הרעיון.
אחרי ארבעה חודשים ארוכים, שחררו אותי סוף-סוף מבית החולים.
אבא הסיע אותי הביתה. הגעתי הביתה, נכנסתי לחדר שלי. ארבעה
חודשים לא הייתי, ועדיין הוא מבולגן. כנראה שאח שלי השתלט
עליו. נשארו לי כמה חודשים לגיוס, גם לחברה שלי. כנראה שהלך לי
החופש הגדול. התקשרתי לחברה שלי.
"מה קורה?"
"דאגתי לך... אתה בסדר עכשיו? איפה אתה?"
"אני בבית, שחררו אותי מבית החולים. אולי תבואי לבקר אותי?"
"תראה, אני דואגת לך, באמת, אבל... אני לא חושבת שזה זמן
טוב."
"למה לא? כמעט 4 חודשים לא ראיתי אותך!"
"כן, אני יודעת, אבל... אני לא יכולה לבוא. שבוע הבא, טוב?"
"טוב."
"ביי."
"ביי."
הקול שלה היה סדוק. הטון שלה היה מוזר. לפעמים היא שמחה,
לפעמים היא עצובה, אבל היא לא אדישה. משהו לא בסדר.

העברתי את סוף השבוע באכילה, צפייה בשידורים חוזרים של
ה"קומדי-סטור" ותהייה לגבי האדישות של החברה שלי. התקשרתי אליה
שוב אחרי כמה ימים.
"אהובתי, מה שלומך? התנהגת קצת מוזר בשבוע שעבר."
"אממ... אל תקרא לי ככה, אני לא אוהבת. ומצטערת על זה."
"אני אזכה לראות אותך? התגעגעתי!"
"טוב, בסדר. אני אבוא אליך היום בערב."
"אחלה! ביי בינתיים."
"ביי."
שוב אותה אדישות לא מובנת. אבל לפחות היא אמרה שתבוא, זה עורר
בי ציפייה. סוף-סוף קצת שמחה אחרי התקופה הקשה.
"דינג-דונג"
תמיד שנאתי את הצלצול של הפעמון בבית שלי. אבל לאף אחד לא היה
כח לקנות פעמון חדש לדלת. ביקשתי ממישהו שיפתח את הדלת. "יש לך
אורחת", אבא צעק. חייכתי לעצמי. הדלת של החדר שלי נפתחה, וחברה
שלי נכנסה. גם בטרנינג מהשוק, ג'ינס חיקוי ונעלי בית, היא היתה
מדהימה. כמו שזכרתי אותה. כמו תמיד. "היי", קמתי מהמיטה ובאתי
לנשק אותה. היא עצרה בעדי. לפעמים היא לא נותנת לי לנשק אותה,
כי היא בדיוק שמה אודם, או ליפ-גלוס, או משהו (עזבו אותי, אני
לא מבין באיפור) והיא רוצה שכולם יתלהבו ממנה (לא מאשים אותם).
אבל לא יצאנו, והיא גם לא שמה שום איפור. אז הרמתי גבה. "מה
יש?", שאלתי אותה. היא התיישבה על הכסא בחדר שלי ואמרה, "כלום,
הכל בסדר. סתם אין לי כח, אני עייפה." הבטתי בה בחוסר-אמון,
"משהו בינינו השתנה, ואת לא מספרת לי מה זה. תסתכלי לי
בעיניים, ותגידי לי שהכל בסדר, כי אני לא חושב שזה המצב",
אמרתי בכעס ונתתי לה מבט חודר. היא הסתכלה לי בעיניים והתחילה
לבכות.

"אתה זוכר את היום ההוא? שבאתי לבקר אותך, אחרי התאונה? לקחתי
את כל הכסף שנשאר לי מהמשכורת וקניתי לך מתנה. באתי לבית
החולים ונתתי לך אותה. הסתכלת בה שניה, וזרקת לרצפה... שברת
אותה... אני עוד זוכרת איך בכיתי. אחרי זה, חזרתי הביתה כל-כך
עצובה." היא לקחה טישו, קינחה את האף. "כל-כך נעלבתי. כמה
השקעתי בזה. ואיך התייחסת לזה, כמו זבל." "אבל...", קטעתי אותה
ורציתי להסביר לה לגבי הדרור שקפץ לי לכביש. אבל היא לא נתנה
לי להפריע והמשיכה לדבר. "היית מאושפז המון זמן. רציתי לחזור
לשם, אבל פחדתי מאיך שתגיב. לא יכולתי לעמוד בתגובה נוספת כזו
שלך. ניסיתי להמשיך בחיים שלי, אבל היה לי קשה. כל-כך קשה.
אחרי חודשיים בערך... קצת פחות, איזה מישהו התחיל איתי.
וסירבתי, כמו תמיד. אמרתי לו שיש לי חבר. הוא נראה מאוכזב
והלך. זה העלה בי מחשבות. ואז זה הכה בי. פשוט הבנתי, אנחנו לא
נוכל לחזור למה שהיה. לא יכולתי לעמוד בלא לראות אותך עוד
כל-כך הרבה זמן. לפני התאונה היינו מתראים המון, היית רוב
החיים שלי, תמיד היית שם בשבילי... ובלעדיך - נשברתי... וגם לא
ידעתי מתי נתראה שוב. אבל לא עשיתי כלום עם המחשבות האלה. כמה
שבועות אחרי זה, יצאתי עם חברות למסיבה. ועוד פעם מישהו התחיל
איתי. איזה אחד, בן 21. רציתי לסרב... אבל עלו בי המחשבות
שאמרתי לך. וחשבתי לעצמי, 'מה כבר יקרה?'"
חברה שלי שתקה לרגע. היא הסתכלה לי בעיניים. הבנתי לאן השיחה
הולכת. אני התחלתי לבכות. "אני באמת מצטערת", היא המשיכה לדבר,
"אבל הוא נראה טוב... לא שאתה לא, פשוט הייתי לבד... והייתי
זקוקה למישהו, שלא היה שם..." נתתי בה מבט כועס, כאילו זו
אשמתי שלא הייתי שם. "והוא דיבר איתי קצת. אחרי חצי-שעה של
ניסיונות שכנוע, נתתי לו את המספר שלי. הוא בא לאסוף אותי עם
הג'יפ שלו אחרי כמה ימים..."

'יופי', חשבתי לעצמי. 'לא רק שעברתי תאונה ואין לי אוטו (אפילו
מה שהיה לי, היה טרנטה), לבחור הזה יש ג'יפ. אין צדק
בעולם...'
"ומה הלאה?", שאלתי, עדיין עם דמעות בעיניים. "אממ... אני
מצטערת... אהבתי אותך, אני עדיין, אבל אנחנו לא נוכל לחזור...
אני לא מסוגלת, כאילו, אני אתו ביחד כבר חודש..." נתתי בה מבט
כועס. "הייתי צריכה תמיכה, באמת..." היא אמרה ועשתה פרצוף
מתנצל. רציתי לבכות עוד, אבל הבנתי שאין טעם. ניסיתי להירגע.
בגלל ציפור מפגרת איבדתי את הילדה שעשתה אותי מאושר. "נפרדת
ממני בבית החולים, אה?", אמרתי בעוקצנות, או בכעס, לא זוכר כבר
מה הרגשתי, "נו טוב, איך קוראים למאושר החדש?"
"דרור."

דרורים. חשבתם עליהם פעם?