איזו ריקנות. עכשיו אני מבינה את כל עומק המשמעות של המילה.
אני יושבת בחדר הומה ומלא, עם אנשים רבים מסביבי, חוגגים יום
הולדת לחברה שלי, ואני מרגישה בודדה. כולם מדברים אחד עם השני,
ואף אחד לא מדבר איתי. כולם צוחקים ושמחים, ואף אחד אפילו לא
שם לב שאני שם. אני כבר לא יודעת מה לעשות.
ניסיתי להשתלב, באמת שניסיתי אבל אף פעם לא הולך לי. הילדים
האלה שמכירים אותי מבית התינוקות, כבר התרגלו שאני לא שם
בגללם, והם לא רוצים להתרגל למשהו חדש.
הם לא מוכנים לנוכחות שלי. היא מבאסת אותם.
יש לי יום הולדת מחר, אבל אף אחד לא זוכר. אף אחד לא חושב לצרף
אותי לחגיגה, או אפילו לעשות לי חגיגה. ואחר כך הם יתלוננו אחד
לשני שאף פעם לא רואים אותי ושאני סנובית.
אבל זה לא נכון. אני רוצה להיות עם כולם, לצחוק איתם, לדבר
איתם, אבל תמיד משהו עוצר אותי.
רגש הטינה מלפני שנים, שעדיין לא חלף, פחד אמיתי מהילדים הללו,
שתמיד צחקו וירדו עליי או התעלמו ממני (אני עדיין לא יודעת מה
יותר טוב).
נמאס לי כבר לנסות כל פעם, נמאס לי להידחות.
והכי גרוע, זה שאני עדיין מנסה להבין למה. מה עשיתי? הרי לא
עשיתי להם שום דבר רע. באמת שלא. הדבר היחיד שאני חושבת עליו
זה שלא נולדתי בקיבוץ, אלא עברתי בגיל חצי שנה, אבל בחייכם, על
זה צריך לשנוא אותי?
אני ממשיכה לנסות. ממשיכה להופיע לפעילויות ולהצטרף. בסוף הם
אפילו ידברו איתי...

לסיום, באתי כדי לנפץ כמה אשליות שיש (או היו) על קיבוצים.
כמה שאני אוהבת את הקיבוץ, ואת האידיאל, עדיין פה לא כולם
שווים ותמיד יש ילדים דחויים. כאלו שלא רגילים והקבוצה -
"הנעורים של הקיבוץ" (ט'-יב') לא מסתדרת איתם והם אלה שבצד או
אלה שיש להם חברים רק במקומות אחרים, ואף פעם לא איפה שהם
נולדו.