"רד לים תביט תראה תקווה מהי
כך לחש לי אבי עת שוטטנו על החוף הלבן"

... גלי הים נשברים אל החוף הלבן,
במחזוריות קבועה של תקווה והתנפצות
על שרטון, מבוססים קצפם, ללא לאות
אוספים בתמימותם את שרידי הגאות,
אל השפל, אל העומק, אל הכחול העמוק
ושוב חוזרים כשרוח גבית מעוררת תקוותם
גבוה גבוה, מהר מהר - אל החוף הלבן
מלמעלה משקיפה השמש בחיוך מיואש
תמימות הגלים כתמימות מוכי האהבה,
כגלים נשברים על שירטון המציאות...
נו באמת, רד לים תביט ותראה,
עידנים נשברים הגלים, במחזוריות של שפל
וגאות התקווה, מתחת לשמיים הכחולים.
כך לחש לי אבי עת שוטטנו על החוף הלבן,
שפל וגאות ואהבה... גלים וים?
ואני, אהבה לא ידעתי, פירושה אז,
כמו היום את מסתריה עדיין לא פיענחתי,
והשמש עלי משקיפה שוזפת את פני בחיוכה
המאיר, הרוח חזק חזק בשערי מכה,
והחול והים והשלווה, האהבה?
אינה, היא על שרטון המציאות
מתבוססת בדמה - עוד רגע היא תשטף
עמוק עמוק לקרבי השכחה,
תחזור עם הגאות הקרבה???
אל תשאל, ענה.
המשכנו לשוטט שם על החול הלבן...