ככה נשארתי... שוכבת שם לבד, בחושך, לא עוצמת עיניים...
גם אם הייתי רוצה, המוח שלי חלול... הלם. מנסה להבין... אבל זה
כמעט בלתי אפשרי, והלב בוכה לי מהעיניים, ובכיתי ובכיתי גם אם
לא הבנתי עדיין בכלל מה קרה.
לא יכולתי לזוז, ופשוט שכבתי שם. אולי רק כמה דקות, אבל הם היו
הדקות הארוכות בחיי, הרגשתי שכל שנייה שעוברת אני לא יכולה
לשאת, וכל שנייה כזו הרגישה כמעט כמו נצח.
זהו, אני אקום ואעשה משהו. אני מפחדת שעוד כמה שניות נוראיות
כאלה אני כבר לא אחזיק מעמד, אז אני קמה, בהתחלה רק מתיישבת.
מסתכלת הצידה - והנה, עוד אחד מהחבורה הזאת שהתיימרתי לאחרונה
להשתייך אליהם, ושלא ידעתי כמה מחיר עוד אשלם על כך, וכך בעזרת
איזה כוח שאני לא יודעת מעין שאבתי (אתה לא מודע לכוחותייך עד
שאתה זקוק להם) פתחתי את פי - וקראתי בשמו... קולי חלש...
כגופי, ומפוחד כנפשי. הוא התעורר וברגע שפתח את עיניו ראה אותי
- יושבת,כשכל פניי בדמעות שהתייבשו ודמעות חדשות שממשיכות
לטפטף בכוח לא נשלט, נסערת, ומפוחדת, רועדת... לא הצלחתי עוד
לדבר,הוא לא הבין מה קרה - הוא לא התקרב, אולי הוא קצת ניסה -
במאמצים אדירים, קולי פלט חצאי מילים שכנראה הספיקו בכדי
להבין.
" שגיא... עכשיו, ו-"אני לא רציתי"... לא הצלחתי לדבר.
העיניים שלו נפתחו, כמבין. הלב שלי דופק מהר. הוא חשב מעט,
כשופט הבורר את גזר הדין, ולבסוף מלמל "זו בטח גם אשמתך"
וכאילו זה לא מספיק לבדו הוסיף "למה לא אמרת לו כלום? באותה
קלות שהתעורר כך חזר לישון - והעיניים עם הדמעות והלב שלא נרגע
- מנסה להבין.
זו אשמתי?
למה לא צעקתי?
והבושה. וזה איום...
השעות הבאות עברו לאט. עם כל שנייה שמרגישה כמו נצח.
משותקת, כמו נכה, אני יושבת ולא מצליחה להוציא מילה - רוצה
לצרוח, אבל לא מצליחה ללחוש. רוצה לבעוט - אבל לא מצליחה
לעמוד.
הבוקר הפציע, וכולם התעוררו אחרי עוד לילה רגיל ושליו. בלי שום
ידיעה על הלילה - שבו חיי השתנו, נחרבו, שום ידיעה על המעשה
הבזוי שחברם עשה, ואני שותקת, ומרגישה אשמה.
כולם כבר קמים, מתארגנים, אוכלים, צוחקים, מדברים - ואני
שותקת.
כך עבר לו השבוע - בשתיקה, כשהכל קורה בפנים. אני מרגישה אשמה,
מרגישה גועל, חוסר אונים, חסרת תקווה.
אני מנסה לאכול, אני מנסה ללכת לבית ספר - אבל בכל מקום נמצא
הריח שלו... אני מרגישה את המגע שלו... המחנק. הקול שלא יוצא.
אני משתגעת. ובוכה בלילות... ואין לי למי לספר, רק לחיות עם
התחושות.
הזמן עוד עבר והשגרה ניצחה - כבר אוכלת, ובית ספר, ואולי קצת
שינה, הלב עדיין בוכה, והקול עדיין לא יוצא, אבל אין ברירה.
בחלום אני נזכרת, והכל שוב מהתחלה, אני שוכבת שם לבד... ישנה.

נזכרת איך הוא בא, את הריח...
זוכרת את המגע הראשון. אני זוכרת כמה חזק הוא החזיק את זרועי,
זוכרת את המבט בעיניו, מבט כמעט לא אנושי, של ייצור מלא תשוקה,
של גסות, נחישות, וכמה חזק הוא תפס, כמה נבהלתי... היד שלו על
שדיי, היד שלו בין רגליי, אני זוכרת שלא זזתי, עיניי פתוחות,
הוא נשכב עליי, המחשבות במוח רצות, הגועל, אני פותחת את הפה -
ומנסה לצעוק דייי  
אבל כלום לא יוצא, אני נשכבת בלי שום טעם להאבק, ובלי שום
תקווה, שוכבת שם - כמו גופה - והוא מסיים את מה שהתחיל.
לפתע קם. כמו מבין מה הרגע עשה, והסתלק באותה קלות שבא.
וככה נשארתי, שוכבת שם לבד בחושך, לא עוצמת עיניים... גם אם
הייתי רוצה.