הקירות כבר חצי מקולפים. ציפורניים משוחות בלק כהה, הגוונים
חוזרים ומשתנים, חוזרים ומשתנים. היד כבר התעייפה מלקלף ובכל
זאת... היד השניה מעבירה אצבעות בשיער, לאורך העורף, מגששות
לכיוון הגב. נשיקות זרות שתולות כעת בצוואר ורק אוויר ממלא את
הגוף.
הקיר הופך לבן מרגע לרגע, פיסות של אפרסק זולות נערמות על
הקרקע, ובלי משים ידך שעל גופה נלחצת ונלחצת, ורק כעבור שניות
מספר את שואלת את עצמך איך היא לא צעקה עד עכשיו.
היא מפסיקה לרגע ושולחת בך חיוך עם שמחה ילדותית, זורעת נשיקות
קרות על פנייך; את מרגישה חולה. פרצי קור וחום עולים על
גדותיהם ותכף תוכלי להשיט בפנים סירות. היא רואה שאת אינך
משיבה לה חיוך, אז מלטפת את לחייך ומנשקת את המצח. מסיימת
בקלות דעת ומותירה אותך בוהה בקיר המקולף, גופך העירום קופא
למגע הבטון הקריר. את מסתובבת בכניעה ומהלכת אחריה לעבר המיטה
בחדר הגדול והמדכא הזה, שוכבת ומציתה סיגריה, תולה בה מבטים
מתחננים.
היא מוציאה מסטיק מעטיפה כסופה וזורקת אותה על הרצפה, יחד עם
שברי האפרסק. מנפחת בלונים שוב ושוב שמתנפצים לנגד עינייך.
"יש לך מבט מזוגג", אומרת בבוז; ואז מתיישבת, גופה גוהר מעלייך
וברכיה מגנות על אגנך משני צדדיו. בעודך מעורפלת מהעשן של
המרלבורו היקר שלך, את מרגישה את שפתיה על עצם הבריח שלך,
מנסות ללקק אך בו בזמן לשמור על המסטיק הורוד והמכוער שלה. את
זורקת ממך את העשן כמו כדורים מקנה ומפטירה לעברה באדישות,
"משעמם לי". היא נועצת בך מבט חודרני עם העיניים הלא יותר מדי
מיוחדות שלה, נושכת את שפתה התחתונה עטורת הפירסינג החדש,
לוקחת את הסיגריה מאצבעותייך ושואפת ממנה ארוכות, וכעבור כמה
שניות עוזבת את החדר.
את מתקפלת בתוך השמיכה שלך ונושמת אותה אלייך, עוד דובק בה ריח
השמפו האהוב של אתמול, השייך לשיער שרק נרדם במיטתך וקם עם
שחר, "אה, נרדמתי?". עינייך נעצמות מבלי משים וגם מחשבות לא
מגיעות, אבל רעש הדלת הנטרקת נשמע והיא נכנסת בגסות למיטה,
נצמדת אלייך מאחור ומושיטה אל מול פנייך בקבוק זכוכית עם תווית
חצי מטושטשת. "קחי". את לוגמת באיטיות ומשאירה את הפייה בפיך,
נושפת פנימה אוויר יקר ומלוכלך. היא לוקחת ממך את הבקבוק
בפתאומיות תוך שפוגעת איתו בפנייך, את עייפה מלהאנח אפילו אנחת
כאב פעוטה. את מורידה את השמיכה מעלייך ונשכבת על הגב, השמיכה
מכסה את גופך. היא עוד שוכבת על צדה, סוקרת אותך בעיניים
סגורות למחצה ויד רטובה.
"תיזהרי, את שוב מרטיבה את הסדין".
"שתי עוד".
וכך עוברות להן עשרים דקות תמימות, במעבר הבקבוק מיד ליד, מפה
אל פה, וכשנגמר - מסתבכות זו בגופה של זו כמו שני חבלי קש
מתוחים, נושמות זו את זו וכשבאה מנה קלה של כוח - גם מפזרות
נשיקה ממרחק מילימטר, כזו שמגע האוויר המרפרף נדמה כמעט כמוצק
על העור החשוף.

קרני השמש מסנוורות את עינייך, ידך חובקת את הבקבוק הריק ואפך
נושם את האלכוהול הספוג בכותנה. פתק "היה נחמד, שמרי על עצמך"
דבוק אל שולחן הכתיבה ומופנה לעברך. את קמה, מעבירה ידייך על
גופך בבעתה ונצמדת אל הקיר בתסכול. יד אחת מקלפת את האפרסק
מהבטון הקריר, השניה עולה במעלה ירכך...