תמיר, כפוף מעט, כמו עץ דקל אשר מוריד את ראשו מפני הרוח,
התקדם לעברי, וידיו נתונות בתוך כיסיו, שם הן נמצאות רוב
הזמן.
כאילו פתאום הבחין בי, הולכת מולו, הרים את עיניו ושאל
לשלומי.
שיקרתי ואמרתי לו שהכל טוב, והלוא איך יכול להיות הכל טוב כאשר
הוא לא לצידי? אך הוא, מקבל דברים כמות שהם. לא שאל אם אני
בטוחה בכך, על אף שראה שבעיני משתקף ליבי הדואב והמדמם.
אני אוהבת את התכונה הזו שבו, כמו שקיבל באותו יום את הצהרתי
שחושבת אני עליו ולא מהיום.
בפשטות אופיינית הביט בי ובעיניו רגשות אוהדים מחד, אך מאידך
חסרי אונים וחסרי כל יכולת לעזור,
כי כמובן שבעניין זה אוכל רק אני לעזור לעצמי.
וכמו מתוך חלום עמוק התעוררתי, והבנתי שהשקט ששרר מסביבי אינו
שקט אמיתי, עיניו קדחו במצחי חורים ברעש כה גדול, עד שכמעט
הרמתי את ידי לאטום את אזני, אך ידעתי שמהלך זה יראה תמוה,
כיוון שמחוץ לעולם שקיים בתוכי, קיים רחש-רעש של הרוח המנשבת,
אשר כאילו לוחשת-אומרת לי:
אם את מוכנה להיות כמו רחל אשתו של ר' עקיבא-המשיכי,
אך דעי לך! הציפיה לבואו תהיה ארוכה מייגעת ומתישה,
אבל אם תצליחי לחכות לו שיבוא, יחזור, תהיה הציפיה שווה את
הכאב,
יען כי יחזור ובאמתחתו תורה, מעשים טובים ותלמידים לרוב,
חדים כיהלום, יהלום שעוד לא לוטש עד סופו...
"...שירה? הכול בסדר...?" שאל הקול שנית.
הרמתי את ראשי וראיתי את ר' עקיבא הפרטי שלי, עומד מולי בחליפה
בצבע בז', חולצה לבנה מחויטת, ועניבה בצבע זהב-שמפניה.
הכיפה השחורה אשר על ראשו קראה "שמע ישראל".
זקנו השחרחר והצעיר כאילו אמר,
"עדיין בתחילת דרכי אני, אך יבוא יום,
בו אהיה גדול ומלומד בתורה ובהלך החיים..."
הרמתי עיני אל עיניו הטובות, חייכתי ועניתי לו,
"ברוך ה'! הכול בסדר גמור!" |