פעם, כשעוד העדפתי את הסוף של סיפורי היה היה, על פני "כשיבונה
ביס המקדוש במהרה בימינו", היה תלוי באוויר משהו קסום כמו זה
הנשמע בקונכייה - רחוק ומסתורי - ולאנשים היה הרבה אין וגם
הרבה אסור ולכן בחושים שלהם הסתתר מגבר שהעצים כל צליל, כוונה,
אמירה, תחושה - הכל.

באותו זמן, אפילו שהייתי ילדה, יכולתי להרגיש את עיניו של הזבן
סופרות לי את הברווזים בגב. גם ידעתי, בלי שאף אחד אמר, שזה רע
להסתובב בין העיניים היושבות בפתחי החנויות ובמיוחד לא צריך
להתקרב לחנות של הסנדלר - שם, מאחורי הדלפק הגבוה והריח המוזר,
עיניים אדומות וידיים שנוגעות וזה בטח אסור מאוד.  

הכי אהבתי, באותו זמן, את הלבוש של הבנות הדתיות - כזו חצאית
עד מתחת לברכיים ומעל למכנסיים. אז הלכתי לבית-ספר דתי עד
שבקיץ נהיה לי חם, החלפתי למכנסיים קצרים ונאלצתי לעזוב, אחרי
שהמנהל נזף בי. אחר-כך הוא אנס ילדה וכל העיר התלחשה.

בינתיים גם למדתי שהדוד הדתי שונא שאני באה לחנות שלו עם
מכנסיים קצרים, כי יש לי, כך הוא אמר, רגליים שלא נגמרות וזה
מכוער מאוד. אבל לא היה לי איכפת - הרי גם לגברת שמדדה חליפה
הוא שיקר וסיפר שזה יפה ואני הייתי צריכה ללחוש לה את האמת,
ברגע שהוא הסתובב ולא ראה.

בכלל לא רק למדתי, גם לימדתי. את אמא שלי לימדתי שבהקפה אפשר
גם לקנות במקום אחר וגם שם יתנו לה הנחה - אפילו שהיא לא
משפחה.
גם את אבא לימדתי דברים, למשל לחצות את הכביש - נתתי לו יד,
הסתכלתי לצדדים והחזקתי חזק. רק בשבת וביום הכיפורים הלכנו
לטייל גם על הכביש ולא היה צריך להחזיק ידיים וגם אפשר היה
להרגיש איך כולם חושבים איזה יופי של בגדים.

אחר-כך, כשגדלתי עוד קצת, הכל התחיל להתקלקל. אבא נעשה חולה
וחלש וכבר אסור היה לצחוק בקול רם - שהשכנים לא יחשבו שאנחנו
לא עצובים. אבל זה סיפור לגמרי אחר ואני רק רציתי לספר שאתמול
שמעתי פתאום את "כשיבנה בית המקדש" ואז, לא יודעת למה, הלב שלי
נצמד חזק אל החזה ולא הפסיק לדפוק עליו כאילו שצר לו שם והוא
רוצה לצאת, רוצה עוד, ועוד רוצה לגעת שוב באווירה ולהצטרף:
"במהרה ביומינו, בציל קודשכו ותורותיכו בובובו בום".


יוכי
פברואר 2005

הערה: הפיזמון מצוטט בהברה וסילוף יידישאים.