רגע מבולבל
יושבת ובוכה
מה אני בעצם רוצה?
הכל חדש, טרי, מפחיד,
אוסף של מקרים
ללא שום הגיון.
הזיות רצות ללא הרף,
אין מצב שזה יכול להיות
אחד מכאן, שני משם,
שלישי היה, רביעי נשכח.

וזו אני באמצע,
מגדלת ידיים,
שולחת אותן לכל הכיוונים.
מנסה לתפוס כמה שיותר,
רק לא לפספס כלום.
ופתאום-
זה גם מהצד השני.
מוזר, לא ברור,
מה זה שקורה שם?
מסתובבים זה סביב זה,
מרחרחים, מגששים,
מנסים לבדוק את השטח.
העתיד לא ברור, וגם המטרה,
רק הרגע הוא שחשוב, והוא
הוא די מרגש...

ושם אני יושבת,
מצחקקת, נהנית,
יחסים קרובים
אבל לא בריאים.
הרמזים מתעופפים
ואני לא רוצה
אבל הכיף ממכר.
המשחק הזה, הסוג שלו חדש לי.
אף פעם לא ידעתי
שגם אצלי זה אפשרי.
כל חיי הייתי בחושך,
פתאום נדלק האור.
הוא מעומעם, נדלק ונכבה,
וגם כשנדלק - אפל ומפחיד.
האור מתעתע, למה אני מכורה?
רוצה עוד ועוד, למה?

מסתכלת במראה - אני.
מוזר, מכירה אותי טוב,
כל חלק בגופי, כל מחשבה במוחי.
אני עם עצמי לבד - תמיד הייתי
אך פתאום גם הם נכנסים
ומפרים את השלווה שכה שנאתי.
אבל איפה היא עכשיו?
אני יודעת שזו היא האמיתית,
בה אני יכולה לבטוח.
רוצה להיות לבד אבל ביחד,
הביטחון שישמור עליה.
שייתן לה הרגשה שהיא רצוייה,
שהיא יכולה לשבת בינינו,
והיא לא תפריע.