זה היה הדייט השלישי שלהם. בעצם, הוא לא היה כל כך בטוח שאפשר
לקרוא לזה דייט. בסך הכל זאת הייתה הפעם השלישית שהוא ראה
אותה. הם קבעו להיפגש על המדרגות של התיאטרון המפורסם, רצו
לשמוע קצת מוזיקה חיה במבואה ואחר כך להמשיך לחרוש את העיר.
חצי שעה לפני שהם קבעו להיפגש היא צלצלה ושאלה במבוכה אם אחותה
הצעירה שהגיעה אתמול מלונדון תוכל אולי להצטרף אליהם. הוא קיבל
את זה כמחמאה. הוא האמין שאם היא לא מסתירה את הקשר ביניהם  אז
אולי היא מעריכה אותו יותר ממה שהוא חשב.
הם נפגשו מתחת לפנס בתחתית המדרגות, התחככו בקלילות בקהל
שניכנס להופעה, שמעו קצת מוזיקה אבל לא הצליחו למצוא שולחן
מספיק קרוב כדי לראות את הלהקה.
כשהגשם שטף לפתע את העיר הם חצו שפופים את הרחוב ונבלעו
במהירות בפתחו של בר קטן. היא חייכה אליו. היא סיפרה לו שהיא
קראה על המקום במקומון: "מוזיקה טובה ואיכותית, אינטימי, לא
פלצני" היא ציטטה במהירות.
הם בקושי מצאו שלושה מקומות צפופים ליד הבר. המוזיקה הייתה
טובה, רעשנית קצת לטעמו. העשן שהגיע מהבחור שישב לימינם צרב לו
בעיניים. בסך הכל הוא הרגיש טוב, לשבת צפוף צפוף בין שתי בנות
יפות זה לא דבר שקרה לו הרבה מאז שהוא בא ללמוד בעיר הגדולה.
הוא הזמין לעצמו בביטחון מדומה משקה צהוב שהוא לא ידע את שמו,
מקווה בסתר ליבו שהיא לא תשים לב שהוא בסך הכל פליט מעיירה
צפונית נידחת. היא לקחה כוס גבוהה של משקה עדין ומבוסם.
כשהגיעו המשקאות הוא שם לב שבעצם ברעש הזה הם לא יכולים ממש
לדבר. כיוון שלא נשאר לו מה לעשות, הוא התנתק מעצמו כמו שהוא
תמיד ידע, צמצם את עיניו והסתכל סביבו במבט חוקר. קירות
אדומים, אורות אפלים. ברמנית חטובה וקומפקטית, חשופה ואנרגטית
משרתת במיומנות את כל המבטים שעוקבים בשקיקה אחר תנועותיה
המהירות. העשן מימין שוב חדר לו לעיניים. הוא קלט אותו. העשן
בא מבחור בודד שישב ממש כיסא אחד מימינם וכמו רוב האנשים בבר,
לא עשה כלום חוץ מלבהות בכוס הבירה הענקית שלפניו ולעקוב אחרי
המלצרית הצעירה. הוא שתה טיפה מהמשקה המר. האחות הצעירה שאלה
אותו שאלות קצרות על העיירה הצפונית שבה גדל. הוא השיב בחיוך
וניסה בכל כוחו להיות נחמד. כשחזר אל המשקה הוא ראה שהבחורה
שלו הסתובבה מעט ימינה, עונה בחיוך מבויש לשאלה של הבחור
המעשן. הוא ניסה למשוך את תשומת ליבה חזרה אליו. הוא נגע
בכתפה, צעק לה איזה משפט סתמי. היא חייכה אליו אמרה משהו שהוא
לא שמע וחזרה להתרכז בכוס היין. הוא הסתכל שוב אל מעבר לבר,
שולח מבט ארוך על הסביבה. האורות העמומים חשפו כרזות ישנות
שניסו להראות איניות ומתוחכמות. ספוטים קטנים האירו את תחתיות
הבקבוקים שעמדו בשורות על מדף שקוף מעל ראשה של הברמנית
הצעירה. הבקבוקים זרחו באורות עמומים וצבעוניים נוסכים בעיניו
קסם מכושף ומלכותי. קבוצה של בנות רעשניות נכנסה פנימה, גורפות
אליהן את כל המבטים המשועממים. הן ציחקקו ככל כנראה כדי לכסות
מבוכה והתיישבו הרחק מכולם בפינה אפלה ורחוקה. כשהוא חזר להביט
לכיוון הנערה שלו הוא ראה שהבחור המעשן ממשיך לדבר אתה אלא
שהפעם המעשן כבר שלח ידים ארוכות וליטף את גבה מדי פעם.
האחות מלונדון שוב קטעה את רצף מבוכותיו. היא לגמה לגימה גדולה
מכוס היין ואמרה לו: "תראה איזו מוזיקה טובה, בלונדון כבר מזמן
הייתי רוקדת עם שירים כאלה". הוא אמר לה "אז מי מפריע לך לרקוד
כאן ועכשיו?". "אין פה דאנס בר" אמרה האחות הצעירה באכזבה.
"חליק, את לא בלונדון. פה תעשי מה שבראש שלך. תזיזי ת'כסאות
אחורה ואל תעשי חשבון לאף אחד". הם ירדו מהכיסאות הגבוהים
ורקדו בין הבר למעבר. הוא הזיז את הידיים בפראות, נותן לתנועות
ולקצב לפרוק את כל האלכוהול והמועקה שהוא הרגיש בבטן. כשמבטו
שוב חזר אל הבר הוא ראה את המעשן מניח יד על הירך של הנערה
שלו. הוא בכל זאת ניסה להזמין אותה לרקוד. היא הסתובבה אליו
וענתה לו בחיוך מבויש "לא עכשיו".
הוא רקד עוד טרק אחד ליד האחות הצעירה והתיישב מותש ליד הבר.
הנערה שלו הפסיקה לתקשר. היא נראתה בעיניו יפה בשיער גולש
ולבוש קצר. לפתע היא הוציאה שטר של חמישים שקל, הניחה אותו על
הבר, לבשה לאט את המעיל הקטן שלה, פנתה אליו ואמרה לו שהיא
עייפה מאוד, ממש גמורה, והיא הולכת הביתה.
"אל תדאג, אני כבר אקח מונית" היא אמרה לו, ממהרת לעבר
היציאה.
"תני לי להסיע אותך הביתה" הוא צעק אחריה. "תודה, אבל לא צריך"
היא אמרה לו תוך כדי שהיא רוכסת את הכפתורים העליונים במעיל.
היא הפריחה לעברו נשיקה באוויר ונעלמה במהירות.
הוא חיפש את הברמנית המקפצת. הוא ביקש ממנה חשבון זריז, השאיר
לה שטר גדול ולא טרח אפילו לקחת את העודף. הוא יצא במהירות
מהבר. גשם דקיק קידם את פניו. הוא חיפש את נערתו בין מאות
האנשים שיצאו באותו רגע מההצגה בת'אטרון הזוהר. עשרות המוניות
שדחסו לקרבן זוגות זוגות של מבלים מבוגרים ועשירים הבהירו לו
שאין לו שום סיכוי. הוא חזר מובס אל הבר. האחות הצעירה נראתה
שיכורה לגמרי, גם הבחור המעשן נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
הוא הרגיש שאין לו מה לעשות שם יותר. הוא חזר במהירות אל חדרו
הקטן ואל ספרי הביולוגיה הכבדים שחיכו לו על השולחן. הוא הלך
לשירותים שטף מעצמו עם הרבה מים את הזיעה הדביקה וריחות העשן.
"לך תבין את העיר הגדולה" הוא אמר לעצמו כשהוא בקושי נרדם.